פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שנות ה-80: גם בעונה הרביעית ברור לנו שזו לא קומדיה משובחת

      העונה הרביעית של "שנות השמונים" (רשת 13) לא תשכנע את השונאים שמדובר בקומדיה משובחת שהם לגמרי מפספסים ולא תגרום למעריצים המושבעים לצקצק בלשון

      הסדרה "שנות ה-80", עונה 4 (יח"צ , אוהד רומנו)
      שנות ה-80 (צילום: אוהד רומנו)

      באחד הרגעים המרגשים בפתיחת העונה החדשה והרביעית של "שנות השמונים" (רשת 13) מגלים פרוספר וליליאן אסייג (שלום אסייג ואוולין הגואל) כי חברתו הקיבוצניקית של בנם שלום (דניאל אסייג), היא בכלל נשמה טובה, כזאת שמטפלת בזקני הקיבוץ, מארגנת להם פעילויות בשעות אחר הצהריים ובאופן כללי מה שניתן לכנות "בחורה חמה". מדובר בתגלית מפתיעה מאוד עבור הזוג אסייג שהניחו שאם בנם יתחיל לצאת עם קיבוצניקית (ע"ע אשכנזית מתה) הוא ישכח את הערכים עליהם התחנך, יעבור תהליך של חילון ובסופו של דבר גם יתרחק ממשפחתו. ההורים, שלפני רגע היו מוכנים לשבות רעב עד ששלום והקיבוצניקית ייפרדו, מבינים את טעותם ומאיצים בשלום לצאת עם הקיבוצניקית. ליליאן אפילו מגזימה ומחליטה לקנות לה זוג נעליים בנעלי 'אליס' כפיצוי על השיפוט המוטעה. והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה? טוב, לא ממש.

      אל "שנות השמונים", כמתבקש משמה, אפשר להתייחס כאל סדרה היסטורית שמתארת את טירת הכרמל, על העדות המגוונות שבה לאורך שנות השמונים. שלום ומני אסייג, האחים שעומדים מאחורי הסדרה, לקחו את החיים שלהם בטירת הכרמל ויצרו מהם תמהיל של סרט בורקס מודרני שמצליח למשוך למסך גם ילדים שנולדו יותר משלושים שנה מאז נעשה בישראל סרט מהז'אנר. בארצות הברית משודרת "הגולדברגים" קומדיה נוסחתית שמתרחשת גם היא בעשור ההוא אבל הנימוס האמריקאי מונע מהשתיים להיות ברות השוואה, "שנות השמונים" לא דומה לשום דבר אחר. הפופולריות של הסדרה מדהימה, זאת אמנם העונה הראשונה בערוץ רשת החדש מאז פוצל ערוץ 2, אבל קודם לפיצול השיגה התוכנית רייטינג שעובר את רף ה-20%, נתון שכמעט משתווה לעולמות הריאליטי. כל מה שנותר זה להחליט דרך אילו משקפיים אתם בוחרים לצפות ב"שנות השמונים", דרך הזוג הוורוד שיציג לכם נוסטלגיה ישראלית מתוקה עם רעשי רקע של צחוק גדול וריח של מרגרינה או דרך הזוג השחור שיראה בה סימנים קשים של הומופוביה, מיזוגניה וגזענות.

      שנות ה-80 עונה רביעית שלום אסייג (צילום מסך)
      שנות ה-80 (צילום מסך)

      סרטי הבורקס, אליהם קל לשייך את הסדרה, מבוססים על ייצוג סטריאוטיפי של דמויות מעדות שונות, המרוקאים הם חמים אך חמומי מוח, הגרוזינים עצבניים וטובים בכסף (לכן לרוב תהיה להם מכולת או עמדה להחלפת כספים), הרומנים הם כידוע נוכלים חינניים עם מבטא מצחיק והאשכנזים? טוב, הם קרים. הבחירה של האחים אסייג לעשות בורקס טלוויזיוני בשנת 2018 היא אמיצה ופחדנית כאחד, אין יותר הרמה להנחתה למבקרים מדמות כמו מורדי "אבו עגלה" (שלומי קוריאט) - בנו של הרב שהוא אובייסלי גיי ארוניסט, מוחצן ומוגזם, שנראה ונשמע כמו דמות ההומו הנלעג של זאב רווח בסרט "ספר נשים". אין לי בכלל ספק, שכאשר מני אסייג כתב את הדמות של מורדי הוא הבין שמדובר בקריקטורה רעה, דמות של הומו נלעג שנראית כאילו נכתבה בשנות השמונים (לא ברור של איזו מאה) ותביא היום את הסעיף לכל צופה בר דעת (אני). מצד שני, אי אפשר לטעון שהוא המציא אותה ממוחו הקודח, טיפוסים מסוגו של מורדי היו בטירת הכרמל פעם ומסתובבים בינינו גם היום.

      אפיון הדמויות ב"שנות השמונים", בין אם מדובר בגידי "הפריזר" (עפר שכטר) או ב"קוקו הדבע" (יגאל עדיקא), יביא את הסעיף לכל אדם שגדל בעידן הפוליטיקלי קורקט. הן לא תקינות בהתנהגותן, הן ייצוג פוגעני של האוכלוסייה אליה הן משתייכות ובכללי הן נוטות לחד ממדיות קשה. ובכל זאת, מדובר באנשים שהיו באמת, כאלה שמני ושלום שתו איתם מאותו הטמפו. אפשר להניח, שכאשר הם באים לכתוב את ילדותם ולהביא אותה אל המסך, שלום ומני אסייג הניחו בצד את כל המבקרים והתזות שנכתבו על הקולנוע הישראלי. לא היה להם אכפת מטענות לגזענות, מבחינתם המציאות מדברת וכל השאר הוא פייק ניוז. עובדה, אני יותר מבטוח שבין המעריצים האדוקים של הסדרה יש גם "מרוקאי סכין" וגם "רומני גנב", כולם צוחקים מאותם הפאנצ'ים. אך בעשייה של הסדרה יש גם משהו עצל ופחדני.

      שנות ה-80 עונה רביעית שלום אסייג (צילום מסך)
      שנות ה-80 (צילום מסך)

      כשבוחרים לחזור אחורה, בין אם יהיה זה סרט תקופתי מהמאה השמונה עשרה ובין אם סדרה ישראלית על שנות השמונים, כדאי שתהיה סיבה טובה לכך. אירוע מפעם שיגיד לנו משהו חדש על האנשים שאנחנו היום. למשל, איך הגזענות והעדתיות של פעם הפכה לכור ההיתוך הבלתי ניתן להפרדה שאנחנו מכירים היום או איך הפריפריה שהייתה אז כל כך נבדלת מהמרכז התבטלה והיום אנחנו במקום אחר לגמרי (בתרחיש האופטימי). במובן הזה "שנות השמונים" היא סדרה בלי ביצים, נדמה שהאחים אסייג רוצים לומר לנו: "חבר'ה, אתם אולי חושבים שהתקדמנו בשלושים השנים האחרונות אבל כולנו נשארנו בטירת הכרמל", אבל הם לא.

      בפרק הפתיחה הכפול ששודר אמש, הסממן היחיד לביקורת אקטואלית נראה בסצנה בה מני ושלום רוצים להיכנס אל מועדון הפלדיום המדובר בחיפה ומקבלים סירוב בגלל שהם מטירת הכרמל (יעני מזרחים אחושרמוטה). זאת סיטואציה שאנחנו קוראים עליה יום יום, האסייגים התחלפו בשכבות המוחלשות של ימינו - בעיקר, אתיופים ופליטים - ועדיין קשה לצפות ב'קלילות' בה הגזענות הזאת התקיימה כאן ולא להצטמרר.

      שנות ה-80 עונה רביעית שלום אסייג (צילום מסך)
      שנות ה-80 (צילום מסך)

      אפשר גם להקליל, כי מעבר לביקורת החברתית ב"שנות השמונים" יש הומור סלפסטיק לא מתיימר שמשוחק על ידי כמה שחקנים נפלאים, בראשם רמי קאשי שמשחק את פרדי "פלאברה" - אוויל משריש, מסתבך סדרתי ובעל פרצוף יצפאני שאי אפשר להישאר אליו אדישים. אוולין הגואל שלא יכולה שלא להיות מצוינת, עושה גם כאן עבודה נפלאה כאם המשפחה ליליאן, כמוה גם שלום אסייג עצמו, שמגלם את דמותו של אביו ומתגלה שוב ושוב כשחקן 'אמיתי' ולא "רק" כסטנדאפיסט.

      העונה הרביעית של "שנות השמונים" לא תשכנע את השונאים שמדובר בקומדיה משובחת שהם לגמרי מפספסים ולא תגרום למעריצים המושבעים לצקצק בלשון. מדובר במכונה משומנת מאוד שממשיכה לעבוד יפה ברחובותיה הצבעוניים של טירת הכרמל. בתור מי שצפה גם בשלוש העונות הקודמות של הסדרה, היה נחמד אם לפחות חלק מהדמויות היו עוברות תהליך במהלך השנים, כזה שלא רק מלמד על האופנה של התקופה. אני לא מצפה ליציאות המוניות מהארון או מניפסטים מהחוג למגדר אבל גם השמטת הכינוי "פריזר" מדמותו של גידי הייתה יכולה להפוך אותו לקצת יותר בן אדם וקצת פחות "עלה תאנה אשכנזי" במשפחת אסייג.