פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נשאר רק חלום: שלומי שבן נתן שואו חד-פעמי בפתיחת פסטיבל הפסנתר

      וידאו-ארט מהפנט, עיבודים יפהפיים, שירים אדירים ורגעים בלתי נשכחים (חוה אלברשטיין ורמי פורטיס שרים יחד!): פסטיבל הפסנתר ה-20 לא יכול היה לקוות למופע פתיחה מרשים יותר מהמופע של שלומי שבן. הבעיה היא שהוא גם מציב רף כמעט בלתי אפשרי למופעים שיגיעו אחריו

      אין ספק שעיקר עבודתו של מבקר המוזיקה היא להקשיב. להקשיב ולכתוב. להקשיב, להתבונן ולכתוב. בשונה משאר חבריו לקהל, אלה שלא צריכים למהר אחרי ההופעה ולהעביר את ההשגות שלהם אל הכתב, המבקר עסוק לא פעם בלעבד את ההופעה תוך כדי שהיא מתקיימת, במקום לספוג ולחוות את האירוע כמו שהוא. אמש, במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, שלומי שבן לא נתן לאף אחד בקהל לחמוק מאחיזתו הפראית. בין אם מדובר במבקר הופעות ותיק, מעריץ שרוף או איזה פונקציונר בעיריית תל אביב שהתקמבן על הזמנות - כולם נשאבו לתוך הקברט המתוחכם של שבן. הוא עושה את זה בראש ובראשונה בעזרת השליטה האבסולוטית שלו בפסנתר, אבל הכישרון כשלעצמו הוא רק פונקציה אחת בתוך מכלול של נגיעות מסחררות של היפנוזה מוזיקלית. זה השימוש המדהים בוידאו-ארט (מתי לאחרונה שמעתם קהל ישראלי שמוחא כפיים לעצם נוכחותו של מסך?), אלה העיבודים המדויקים של השירים שהותאמו לתזמורת קאמרית וזה גם התזמון המדויק של הזמנת האורחים המוזיקליים המופלאים. פסטיבל הפסנתר ה-20 לא יכול היה לקוות למופע פתיחה מרשים יותר, אלא שהוא גם מציב רף כמעט בלתי אפשרי למופעים שיגיעו אחריו.

      זה התחיל עוד לפני שהמסך של במת האופרה עלה בכלל, כאשר קולו של רמי פורטיס עלה והדהד ברחבי המשכן את מילות השיר "תמונה משפחתית עם רה"מ", ולמעשה קטע ברחבי האולם את שיחת היום הכמעט קבועה בתל אביב: משפחתו של ראש הממשלה - והפעם, הריב המתוקשר שהתרחש בסוף השבוע בין יאיר נתניהו ואשת התקשורת אופירה אסייג. כשהמסך עלה מצאנו את שבן במקום הטבעי לו ביותר, לצד פסנתר כשמאחוריו מסך לד ענקי שמקרין אימג' של דגל ישראל מנצנץ. שבן נראה כל כך קטן לצד הדגל המפלצתי, כך שהפזמון החוזר שקובע ש"ראש ממשלה לא בוחרים" רק הופך לחד יותר, אם זה בכלל אפשרי. שבן המשיך את המופע האינטימי בחלל הענק עם "לילה אחרון בלונדון", "החיים שלי טובים" (שכלל עקיצה לאביב גפן על שיתוף הפעולה שלו עם אייל גולן) ו"עמוק" מתוך האלבום הראשון הנהדר.

      שלומי שבן רמי פורטיס פסטיבל הפסנתר 2018 (מגד גוזני)
      פורטיס (צילום: מגד גוזני)

      אחרי ארבעה שירים בביצוע "ערום" על הפסנתר, הצטרפו לשבן נגני הקאמרטה הישראלית ירושלים בניצוחה של קרין בן-יוסף, שבמת האופרה בתל אביב ממש לא זרה לה. אחרי שכבר ערך שיתוף פעולה מצליח עם הפילהרמונית הישראלית, נראה ששבן הצליח ליצור את האיזון הנכון בין השימוש בתזמורת לבין המעבר לשירי סולו על הפסנתר. מסך הלד הענק והדינמי עזר ב"החבאת" התזמורת ברגעים בהם פחות היה בהם שימוש, ומצד שני נתן לעצם הנוכחות של התזמורת אפקט "וואו" בכל פעם שהמסך עלה.

      התזמורת גיבתה את שבן במיני-אופרה של "כולם אומרים" ו"האזרח האחד" האפוקליפטי, כאשר אחריהם עלו לבמה הסקספוניסט אלי דג'יברי והזמר שי צברי - שביצע את "הקסם נגמר" המעט נשכח מהאלבום האחרון של שבן, וכן את "אנא אנא אנא", תרגומו של שלומי שבן ללהיט הגדול של לאונרד כהן, שנכתב בזמן שהכהן הגדול הגיע לבדר את חיילי צה"לי במלחמת יום הכיפורים.

      מאותו רגע שיא רדף שיא. זה התחיל בביצוע דרמטי ל"דיוטי פרי" המצמרר, והמשיך עם ביצוע מעולה של שבן ל"כוכב הקופים" של פורטיסחרוף (בואו לא נפתח את הריב הישן לגבי הקרדיט על "סיפורים מהקופסא"), עם וידאו ארט מדהים ושינוי קטן שהכניס את דונלד טראמפ לשיר. פורטיס עצמו הצטרף למופע בהתחלה על המסך הענק עם "תחנה סופית" ובהמשך עלה לבמה וביצע את "אין קשר". השניים חזרו לביצועים המיתולוגיים מתוך סיבוב ההופעות "מקרה פסנתר" (שהתחיל, באופן סמלי, בפסטיבל הפסנתר) אלא שאם אז שבן היה בדמות הפסנתרן עם הג'ו-פרו שליווה את פורטיס המשוגע - הפעם, 16 שנים אחרי, פורטיס הגיע רק להתארח בשואו של שבן שהפך לשם כמעט נרדף לפסטיבל הפסנתר.

      הביצוע של "אגם ענקית" מתוך "1900?" של פורטיסחרוף כלל את פורטיס יושב על שטיח ומכה בקערה טיבטית, זה היה מוזר וקצת הרס את אחד השירים הכי מקסימים שפורטיס וסחרוף כתבו יחד. גם הביצוע התיאטרלי של "נעליים" שעבד כל כך יפה ב-2002 באולמות קטנים כמו "צוותא" הלך לאיבוד קצת בחלל הגדול של המשכן. פורטיס נדמה באותם רגעים לטיגריס אימתני שסגור בתוך כלוב ורק צריך שמישהו ישחרר אותו לחופשי כדי להתנהג בפראיות כפי שהטבע ברא אותו. ובכלל, בחירת השירים בקטע הקצר של פורטיס לא הייתה מושלמת, כאשר "חתול מפלצת", אחד משיאי ההופעה המקורית של שבן ופורטיס, בלט בהיעדרו וגם הגרסה הים-תיכונית של השניים ל"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" הייתה יכולה להרים קצת את הקהל, או לפחות להוות איזו סאטירה בלתי מזיקה על מצב המוזיקה הנוכחי בישראל.

      שלומי שבן רמי פורטיס פסטיבל הפסנתר 2018 (מגד גוזני)
      שבן (צילום: מגד גוזני)

      אחרי הביצוע הבלתי נמנע של "מותק, את אצלי בראש", הגיעה ההפתעה הגדולה של הערב, כאשר לבמה עלתה האחת והיחידה חוה אלברשטיין וביצעה עם שבן את הדואט "תרגיל בהתעוררות", אחד מהשירים הישראלים הטובים ביותר שנכתבו בעשור האחרון. בסוף השיר, קמו על הרגליים כל 1,600 הצופים ומחאו כפיים ממושכות לגברת הראשונה של הפולק הישראלי. מעטים האמנים שזוכים לכזאת אהבה טהורה מהקהל הישראלי, וכל זה רק בזכות הכישרון והמוזיקה, בלי יותר מדי יחסי ציבור או התעסקות צהובה בתקשורת. קשה היה לפספס את ההתרגשות על הפנים של שבן מקבלת הפנים לה זכתה "זוגתו" לבמה בשנה האחרונה. לשמחת הקהל שלא הצליח להשיג כרטיסים למופע המשותף הכל כך מבוקש של שבן ואלברשטיין, חוה נשארה לשיר נוסף וביצעה את "את חרותי", אחד מהביצועים המרשימים ביותר בהופעה המשותפת שלהם.

      ואז, כשנראה שאלברשטיין הולכת לפנות את הבמה, הגיע הטור-דה-פורס של המופע. עובד במה זריז הגניב שני כיסאות בר והציב אותם ליד הפסנתר של שבן. אלברשטיין התיישבה בנינוחות על אחד מהם, ואז הגיח אל הבמה בשנית רמי פורטיס והתיישב לצדה בצורה מסורבלת ומקסימה. ההתרגשות על פניו של שבן הורגשה כשהוא התחיל לנגן את הגרסה שלו ל"שקיעתה של הזריחה" הקלאסי של פורטיסחרוף. אם מישהו היה אומר לפורטיס בשנת 1988 ששיר הרוק האפוקליפטי שלו יבוצע על ידי חוה אלברשטיין 30 שנה אחרי שהוקלט לראשונה, הוא כנראה היה נתפס ליותר משוגע מפורטיס עצמו. והנה, השנה היא 2018, וסנדק הפאנק-רוק המקומי בן ה-64 מבצע דואט חד-פעמי יחד עם אבירת הזמר העברי בת ה-71 - ואין שום סיבה כביכול שזה יעבוד - אבל משהו בקסם המהפנט של שבן הפך את השילוב הבלתי אפשרי הזה בין שמן למים להגיוני כמו חמאת בוטנים וריבה. "נשאר רק חלום", שרו פורטיס ואלברשטיין יחד לצלילי הפסנתר של שבן - ואכן, הביצוע הזה היה כמו חלום שהתגשם, ואם נשאר עוד חלום אחד זה שמישהו הקליט את הקטע הזה באיכות טובה ונמצא אותו בספוטיפיי בקרוב.

      אחרי כזה שיא מוזיקלי קשה להמשיך בשגרה, אבל הקלידים של שבן המשיכו להפנט את הקהל עם "הנה בא הסוף" שסגר את הערב לפני ההדרן הכמעט קבוע שכולל את "אריק" בגרסת "אני ממש לא רוצה לבצע את השיר הזה", "עברנו לצפון" בהשתתפות הקהל והגרסה העברית ל"מגדל הפזמון" של לאונרד כהן, עם ליווי גרובי של אלי דג'יברי על הסקסופון, שהמשיך לנגן גם אחרי שכל המשתתפים ירדו מהבמה.

      בשורה התחתונה, אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני שלומי שבן, שמצליח להמציא את עצמו מחדש על הבמה ולהשאיר את הקהל עם טעם של עוד. לא פלא שהמופע היה סולד-אאוט מזה שבועות, ועדיין מחוץ לאולם ישב בחור צעיר עם שלט "מחפש לקנות כרטיס להופעה". אני מקווה בשבילו שהוא הצליח להשיג כרטיס, מכיוון שגם אם איכשהו יצליחו להפיק שוב את אותו המופע בדיוק - קשה להאמין שיצליחו לשחזר את הקסם החד-פעמי ששבן יצר אמש. ובעצם, יש מצב שזה בדיוק מה שאמרתי בפעם הקודמת ששבן הציב לעצמו רף חדש. תזכורת לעצמי: תפקידו של המבקר הוא להאזין, להתבונן ולכתוב - לא לנבא את העתיד.

      שלומי שבן רמי פורטיס פסטיבל הפסנתר 2018 (מגד גוזני)
      שבן ופורטיס (צילום: מגד גוזני)

      בקטנה

      בתוך האולם ישב ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, שסוגר 20 שנה בתפקיד - בדיוק כמו פסטיבל הפסנתר. חולדאי קיבל אזכור אישי ברשימת התודות של שבן כאחד האחראים לערב המשובח הזה. עשרה ימים לפני הבחירות, אף פוליטיקאי לא יכול היה לחלום על תמיכה מרשימה יותר. ובכל מקרה, למארגני הפסטיבל בהחלט מגיע שאפו גדול. בתוך מדינה משוגעת לפחות כמו פורטיס, עצם קיומו של מפעל מוזיקלי לאורך שני עשורים זה הישג - העובדה שהוא נפתח באחד המופעים המרשימים שנראו פה בשנים האחרונות היא רק בונוס.