פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא כל יום פורים: מופע המחווה לחלונות הגבוהים מתאמץ אך לא מצליח לרגש

      ההתעקשות של שלומי שבן, אסף אמדורסקי ויעל קראוס לחקות את המקור הופכת את מופע המחווה למין מופע קברט של שחקנים שמנסים לחקות הופעה מצוינת של מוזיקאים נהדרים אחרים. זה היה אחד המקרים הנדירים שבהם שלמות מוזיקלית וביצוע מדויק הצליחו ליטול את הרגש מתוך הצלילים

      החלונות הגבוהים מחווה שלומי שבן אסף אמדורסקי יעל קראוס (יח"צ , מיכאל טופיול)
      מדויק מדי. יעל קראוס, שלומי שבן ואסף אמדורסקי, פוסטר המחווה לאלבום "החלונות הגבוהים" (צילום: מיכאל טופיול)

      פול מקרטני, יחד עם שלושה מחבריו הקרובים, הביא לעולם את "סרג'נט פפר" ביוני של 1967. על החשיבות של האלבום הזה לעולם המוזיקה מיותר להכביר במילים, ולו רק בגלל שעשינו את זה פה בוואלה! תרבות בשנה שעברה כשחגגנו לאלבום יום הולדת 50. אלא שחודשיים לפני שהעולם שמע לראשונה את "A Day in a Life" כבר יצא בישראל "הסרג'נט פפר הישראלי", אלבומה הראשון והיחיד של שלישיית "החלונות הגבוהים". אז כן, יכול להיות שהחשיבות ההיסטורית שמייחסים לאלבום הנפלא הזה קצת מופרכת, אבל זה לא משנה - בסופו של דבר מדובר באלבום פופ כמעט מושלם. סך הכל 11 שירים שרצים על קצת יותר מ-33 דקות, אבל כל אחד מהם קלאסיקה, כל אחד מהם בלתי נשכח. השילוב של כל הלהיטים האלה תחת מטרייה אחת הופך את האלבום לחד פעמי. יש ישראלי שלא מכיר את "האהבה הראשונה"? יש מישהו בעולם שיודע עברית אבל לא יודע את המילים של "כל השבוע לך" בעל פה? מוזיקת פופ לא תמיד מזדקנת טוב, אבל הלחנים הגאוניים של שמוליק קראוס עדיין עובדים ב-2018 בדיוק כפי שהם עבדו ב-1967. והרי, מן הידועות הן שאם תיתקע מתישהו בפקק על תחנת רדיו ישראלית, אתה תשמע מתישהו את "אינך יכולה". לעזאזל, את "זמר נוגה" אפילו שמעו בחלל.

      הרעיון של להעלות מופע מחווה לאלבום הזה הוא כל כך הגיוני, עד שלא ברור למה נדרשו 50 שנה מאז התפרקות הלהקה המקורית עד שזה קרה. האמת, האלבום הזה כל כך חוצה מגזרים וקהלים שסביר להניח שאם קבוצה של זמרים חובבים הייתה מרימה ערב מחווה לאלבום הזה במתנ"ס העירוני שלכם - האולם היה מלא. לפיכך, די מובן מאליו שההתרגשות והציפיות רק התגברו ברגע שלפרויקט המחווה התגייסו שמות גדולים כמו אסף אמדורסקי (בנו של מפיק האלבום המקורי, בני אמדורסקי), יעל קראוס (האחיינית של שמוליק) ושלומי שבן (מחזיק שיא גינס שהמצאתי כרגע בעיבודים מוזיקליים גאוניים לשירים של אחרים).

      החלונות הגבוהים (יח"צ)
      המקור: אריק איינשטיין, ג'וזי כץ ושמוליק קראוס (צילום: יח"צ)

      ואכן, זה נשמע טוב, ונראה טוב. השלושה עלו אתמול (שבת) לבמה באמפי שוני בזמן שמיליארדים ברחבי העולם צופים במשחק רבע גמר המונדיאל בין רוסיה לקרואטיה - אבל ל-1,200 הישראלים שהצטופפו בתוך הלחות של בנימינה זה לא מפריע, לא נראה שיש מקום אחר שהם רוצים להיות בו. הצלילים הראשונים שמתחילים להתנגן ברקע הם של "יחזקאל" שכתב חיים חפר (וצונזר במקור ברדיו, מחשש לפגיעה ברגשות הדתיים). עם שימוש יצירתי בדימיון מודרך, אפשר לזהות השקה ויזואלית בין אמדורסקי-שבן-קראוס לבין כץ-איינשטיין-קראוס. זה לא רק בגלל בחירת הלבוש המוצלחת או ההעמדה המדויקת של שני גברים זקופים (אחד מהם חמוש בגיטרה והשני בקול פעמונים) וביניהן אישה מצודדת. וזה גם לא בגלל השחזור המדויק של השירים - זה בעיקר בגלל שהקסם הזה של מוזיקה יכול לתעתע לנו בחושים. וכן, זה לגמרי בכוונה.

      המופע הראשון של השלישייה ("החלונות הגבוהים 2018", אם תרצו) עלה במהלך חג הפורים תחת הכותרת "מתחפשים לחלונות הגבוהים". זה נשמע כמו שיטת שיווק מוצלחת להופעת חג, אבל האמת היא שמדובר בכותרת המדויקת ביותר שניתן לתת למופע הזה, שהפך ממופע חד-פעמי לסיבוב הופעות מצליח שממשיך לצבור עוד תאריכים על לוח השנה. אמדורסקי ושבן מחליפים ביניהם את התחפושות של שמוליק קראוס ואריק איינשטיין בעוד קראוס מדלגת בקלילות אל תוך הנעליים של דודה ג'וזי. הלהקה מסביב מצליחה לשחזר במדויק את המוזיקה מהאלבום הגדול ההוא וכך, במהלך ההופעה ניתן היה לעצום עיניים ולדמיין שחזרתם בזמן ל-1967, רגע לפני המלחמה ששינתה פה הכל, ולהרגיש שאתם בהופעה של אריק, שמוליק וג'וזי. כן, זה עד כדי כך היה דומה.

      חיתוך הדיבור הגבוה, ובעיקר השימוש המליצי ברי"ש גרונית במקום בעיצור הלשוני גרמה לכך שהשלישייה נשמעה לא מכאן. כמו עולים חדשים שלמדו את השפה העברית מסרטי קולנוע ישראליים משנות החמישים. הגדילה לעשות יעל קראוס, זמרת נפלאה בעצמה (חפשו ברשת את הביצוע המעולה שלה ל"מעיין" של אסף אמדורסקי עצמו), שתחמה את הקול הגדול שלה לתוך המגבלות של ג'וזי כץ, כולל חיקוי מדויק ומרשים של המבטא.

      שמוליק קראוס (יח"צ , באדיבות הארכיון הפרטי של שמוליק קראוס)
      להתמקד בכישרון. שמוליק קראוס (צילום: באדיבות ארכיונו הפרטי של שמוליק קראוס)

      ההתעקשות הזאת על דיוק הפכה את הערב מהופעה מצוינת של מוזיקאים נהדרים, למין מופע קברט של שחקנים שמנסים לחקות הופעה מצוינת של מוזיקאים נהדרים אחרים. קצת מוזר להשתמש במונח "פרפקציוניזם" בתור ביקורת שלילית על מופע מוזיקלי, אבל זה היה אחד המקרים הנדירים שבהם שלמות מוזיקלית וביצוע מדויק הצליחו ליטול את הרגש מתוך הצלילים. זה קשור אולי לאכזבה מסוימת משלומי שבן. האיש שהמציא מחדש את היצירות הכי גדולות של רמי פורטיס, שהצליח למצוא רוך בתוך השירים הכי מחוספסים של ערן צור, שהתאים את נכסי צאן הברזל של חוה אלברשטיין למאה ה-21 ואפילו הצליח להביא את קליפורניה של רנדי ניומן אל קו החוף שמפריד בין תל אביב להרצליה - דווקא הוא, המקורי והכשרוני, מוותר על אמירה מוזיקלית אישית לטובת חיקוי של אחר. זה מאכזב כי אין ספק ששבן יודע לעשות מטעמים עם חומרים של אמנים שהוא אוהב (ועל האהבה של שבן לקראוס ניתן ללמוד מהגרסה העברית שלו ל-"Tower of Song" של לאונרד כהן, שם הוא מפרגן לשמוליק שנמצא 119 קומות מעליו במגדל הפזמון) - הוא עשה את זה לדילן, לניומן, לשלום חנוך, ליוני רכטר ולאריק איינשטיין עצמו בגרסה מופלאה של "סע לאט" בערב מחווה שנערך לאריק בפארק הירקון כמה שנים לפני מותו.

      זה לא אומר שהמופע לא היה טוב או מושקע, להפך - ניכר שרמת ההשקעה ב"תחפושת" הייתה סיזיפית במיוחד - אבל מאנשים כל כך מוכשרים, בטח מאלה עם קרבה משפחתית ליוצרים המקוריים, ניתן היה לצפות ליותר מעוד שחזור של אלבום מצוין. אמפי שוני צר מלהכיל את הכישרון הענק של השלישייה שהופיעה על הבמה שלו אתמול, אבל כל אחד מהם נמנע מלהותיר את החותם האישי שלו על המופע. לא שנראה שזה מפריע למישהו בקהל, שפשוט שר את כל השירים יחד עם הלהקה. הנוסטלגיה האישית שמתלווה לצלילים של כל שיר בהופעה עושה את העבודה, ובשורה התחתונה, קשה שלא להמליץ על המופע לכל מי שיהנה לשמוע את השירים האלה בהופעה חיה - שזה, כאמור, כמעט כל ישראלי שפוי. אגב, מי שבכל זאת מחפש טייק קצת אחר על "החלונות הגבוהים" יכול למצוא אותו בתקליט ההופעה הנדיר "כולם אוהבים לשיר" מ-1977, שם מבצע אריק איינשטיין עצמו את "כל השבוע לך" בעיבוד מקפיץ של יוני רכטר שלוקח את היצירה המקורית למקום אחד לגמרי.

      שלומי שבן (ניר פקין)
      האיש יודע לעשות מחווה שאינה חיקוי. שלומי שבן (צילום: ניר פקין)

      רמת הדיוק הגבוהה לא נגמרה רק בדיקציה ובעיבודים, אלא עד לרמת הסאונד. כך למשל בביצוע של שבן ל"לוח וגיר" של קראוס, שם ביטלו טכנאי הסאונד חלק מהתדרים במיקרופון של שבן, כדי לשחזר את "אפקט הטלפון" בשירתו של קראוס בשיר המקורי. ללא ספק זה לא היה ערב לאלתורים או טעויות, ולכן דווקא הביצוע של אמדורסקי ל"רואים רחוק רואים שקוף" היה רגע השיא של ההופעה מהרבה בחינות. לא בגלל שזה השיר הכי יפה או שהביצוע של אמדורסקי היה כל כך טוב, כמו שהוא פשוט הכריח את הזמר לצאת מאזור הנוחות של "התחפושת", ולהתמודד עם השיר המסובך הזה באמצעות הכלים שעומדים לרשותו כמבצע. רגע שיא נוסף נרשם כשיעל קראוס ביצעה בחינניות ובקלילות את "ימי ראשית הקיץ" המקסים של ג'וזי כץ, ברמה כזו שהמאזין התמים יכול היה לחשוב בטעות שמדובר בשיר מקורי שלה.

      כאמור, מלבד שירי האלבום הקלאסי, כלל המופע כמעט את כל השירים שהוקלטו על ידי הלהקה (בלט בהיעדרו "פגישה במילואים" של דידי מנוסי) ועוד קלאסיקות - כולם הולחנו של קראוס מלבד "מה איתי", שנכתב בצוותא עם ג'וזי כץ ושלום חנוך. האזנה מרוכזת לכל השירים הגדולים של קראוס, תוך ידיעה שלא מעט שירי ענק נשארו בחוץ ("אחרי 20 שנה", "סוס עץ" ו"בלדה לעוזב קיבוץ", למשל) הזכירה בעיקר איזה כישרון ענק הוא היה - וכמה חבל שהאישיות השנויה במחלוקת שלו מנעה מהמופע לקבל את השם המדויק יותר: "ערב מחווה לשיריו הגדולים של שמוליק קראוס". הרבה יותר נעים לחיות עם הטייטל של מחווה ללהקה הגדולה ההיא שכללה את ההרמוניות הנהדרות של אריק איינשטיין וג'וזי כץ, מאשר עם מחווה ישירה ליוצר שנתן מכות רצח לאותה ג'וזי, וגרם לה לברוח מהארץ יחד עם ילדיהם המשותפים. כן, ב-2018 קשה להתעלם מהדברים האלה, וטוב שכך. בטח אם אפשר להפריד בין היצירה המופלאה לבין האישיות השנויה במחלוקת. מצד שני, האגדה מספרת שדן בן אמוץ נתן ללהקה את השם "החלונות הגבוהים", כך שבכלל לא בטוח שיש דרך להאדיר את ההיסטוריה התרבותית שלנו בלי להתמודד עם כמה שלדים לא נעימים בארון תוך כדי.

      אסף אמדורסקי (ראובן קסטרו)
      מחליף תחפושות. אסף אמדורסקי (צילום: ראובן קסטרו)

      בקטנה

      ראיתי המון הופעות נהדרות בשוני. משהו בבמה הקטנה והאמפי הצפוף יוצר סינרגיה נהדרת בין הקהל לאמן. ובכל זאת, בכל פעם שאני יוצא ממופע בשוני אני נזכר מחדש שהבטחתי לעצמי בפעם הקודמת שזו תהיה הפעם האחרונה - בגלל מגרש החניה המסויט שלו. היעדר פיקוח, הסדרה או הכוונה יוצר מצב נוראי שבו עשרות מכוניות שחונות אחת על השניה חוסמות את הדרך והופכות את הנתיב היחיד ליציאה לפקק תנועה ארוך ומעצבן. אתמול זה היה אירוני במיוחד, כאשר בזמן שלקח לצופה ממוצע לצאת ממגרש החניה, הוא יכול היה לשמוע את כל האלבום של "החלונות הגבוהים" במלואו.