"רוסיה מסריחה"? לראות את הגזענות - ולהתבייש

הפרק ששודר אתמול ב"סליחה על השאלה" (כאן 11) על יוצאי ברית המועצות לשעבר בישראל היה כמו בוקס בבטן, איכשהו אפילו יותר מפרקים אחרים. יש אולי מקרים מובהקים יותר של גזענות בחברה הישראלית, מדוברים יותר, בוטים יותר. היחס לעלייה הזאת כמעט לא עולה על השולחן, אפילו שמדובר בכ-800 אלף ישראלים שחיים בינינו. דווקא בגלל המספר העצום הזה - אחד מכל עשרה ישראלים, נגיד - הבושה היא אפילו יותר גדולה.

לא נחזור על כל הסטיגמות כי אין ישראלי שלא מכיר אותן, ובוודאי אין עולה מברית המועצות לשעבר שלא מכיר אותן. והן אלימות ובוטות ומעליבות. היש עלבון גדול יותר מלהיקרא "יהודי מסריח" במולדתך ולהיקרא "רוסי מסריח" במדינת היהודים? גם הסטיגמות ה"חמודות" שעלו בתוכנית, כמו על הסבתא בסלון למשל, מקורן באי רצון להבין יותר מאשר בחוסר הבנה. וזה נוכח מאוד וקרוב מאוד, ובין שלל המורכבויות של מדינת ישראל זה איכשהו שוקע בין מריבות אחרות.

אלא שהפרק הזה מגיע עם טוויסט וגאולה מסוימת. אם יש הוכחה לכך שמדובר בהגירה שהיא סיפור הצלחה, היא התשובות החכמות של המשתתפים הצעירים, שהפכו את הסימון לכוח. "כל המינוסים זה הפלוסים שלנו", אומרת אחת מהן, ואילו אחרים מתארים תהליך שבסופו הם חיים בשלום בלי צורך לוותר לא על הבית הישן ולא על הבית החדש, וחשוב להם להנכיח את כל הבתים והשפות ובסוף להרגיש נוח בעור שלהם. זה לקח גם לצופים שבאים מעולמות אחרים.

עם הפרק הזה ולקראת תום העונה הראשונה של "סליחה על השאלה", אפשר להגיד שהיא מימשה לחלוטין את ההבטחה שהייתה טמונה בה. היא העניקה קול לקבוצות שלא מגיעות לטלוויזיה לבד מהקשרים טעונים במהדורות החדשות. היא אפשרה לקיים היכרות לא מעונבת וכן נעימה עם מגוון של זהויות.

יש מי שמחכה לפרקים החדשים מדי שבוע, יש מי שעורך סרטוני מחווה או משתמש בפורמט לצרכים חינוכיים. נוצר סביב התוכנית הייפ שלא אופייני למשדרים מהסוג הזה. אז מה גורם לאנשים להתאהב בה כל כך? בסוף, תכניות כמו "סליחה על השאלה" עונות על הצורך הכי אנושי שיש: להיפגש ולהכיר ללא תיווך וללא מניפולציה, בלי עימות אמיתי או מדומיין ובלי מסגור שטחי - ומסתבר שיש לזה ביקוש. לראות אנשים אמיתיים, שהם לאו דווקא מושלמים אבל הם שלמים. יש להם מורכבויות, חרדות, כעסים ואהבות כמו לכל בן אדם אחר, רק שפרט אחד בביוגרפיה שלהם הוא אחר. כך האחר באמת הופך להיות אני. "אנשים הם משונים כשאתה זר", שר פעם ג'ים מוריסון. בזכות תוכניות כמו "סליחה על השאלה", קבוצות שלמות נראות לפתע פחות משונות, והצופה מרגיש פחות זר.