ערב יום רביעי בפסטיבל הפסנתר היווה הזדמנות לצפות בשני מאסטרים ותיקים, בהפקות חריגות ביחס לרפרטואר הכללי שלהם. יוני רכטר שב לאלבום הבכורה "התכוונות" מ-1979 וחגג לו 40 שנה עם להקה צעירה ומוכשרת, בעוד ברי סחרוף הביא לתל אביב את המופע שלו בפסטיבל הג'אז. בשני המקרים, הציפייה הייתה לשמוע גרסאות רעננות לשירים ותיקים משכבר הימים.
אלבום הבכורה של רכטר הגיע למעשה אחרי כמעט עשור של פעילות בכוורת, 14 אוקטבות, הכבש הששה-עשר ושיתופי פעולה נוספים עם אריק איינשטיין ויהודית רביץ. רכטר הסביר על הבמה שמאחורי שם האלבום עמדה השאיפה שלו להתכוון למה שהוא אומר ועושה, ולעשות את מה שהוא מתכוון לעשות. ואכן, יש באלבום הזה הרבה כוונה: זו יצירת מופת שמכילה את כל המרכיבים הידועים של היצירה של יוני רכטר, כולל נגיעות הפסנתר שמשפיעות מאז על כל פסנתרן ישראלי מתחיל.
קריירת הסולו של רכטר עומדת, מה לעשות, בצל של שיתופי הפעולה הענקיים שלו. אפשר במילים אחרות להגיד שהוא פורח עם עוד שותפים וחברים. אפילו שזאת הייתה הופעה משירי הסולו שלו, רכטר בחר גם כאן לעבוד עם שותפים - להקה צעירה ומוכשרת מאוד, שתפקדה כמעט כמו משפחה (יונתן דסקל בקלידים, יוגב גלוסמן בבס, כינור ושירה, אמיר ברסלר בתופים, וכן הזמרות ענת מושקובסקי ואביב פק המצוינות, שהצטרפו בשירה בהדרנים). רכטר נתן לכל אחד מהם מרחב להפגין את ההתמחויות שלו ולהתבטא, בין אם זה סולו תופים מצוין של ברסלר, או גלוסמן שקיבל כמה בתים ב"שיר אהבה סטנדרטי". רכטר בקסם וחיבה עצומים דאג להביע את ההערכה שלו אליהם בכל פעם.