"רפסודיה בוהמית" נחשב היום אחד השירים הגדולים אי פעם, אבל בזמן אמת התגובות כלפי האפוס המוזיקלי פורץ הדרך של קווין היו אחרות לגמרי. בצאתו, בדיוק השבוע לפני ארבעים ושלוש שנה, כתבו שהוא יומרני, ריקני, מקושקש וכיוצא בכך. אך הקהל חשב אחרת, ואת ההיסטוריה כותבים המנצחים.
יוצרי הסרט הטרי על הלהקה הבריטית, הנקרא בשם הלהיט הכי מוכר שלה, טורחים להזכיר לנו זאת. וכך, לאחר ש"רפסודה בוהמית" מתאר כיצד נאלץ ההרכב לפוצץ את החוזה עם חברת התקליטים שלו כדי להוציא את השיר המאתגר ויוצא הדופן לזמנו, הוא מציג בפנינו גם את מיטב מילות הקלס שנכתבו עליו בכלי התקשורת השונים, ונראות כל כך מגוחכים בדיעבד.
מעבר לקוריוז המשעשע, ייתכן גם שהקטע הזה נוכח כאן כדי להקדים תרופה למכה, ולאפשר ליוצרי הסרט להתגונן מראש מפני הביקורות הרעות שאולי ציפו להן - ואכן, כפי שאפשר היה לחשוש, "רפסודיה בוהמית" סופג ביקורות קטלניות. בתגובה לכך, כל מי שקשור לביוגרפיה הקולנועית הזו, שעלתה כאן בסוף השבוע, יכול לטעון: נו, גם על השיר ירדו בזמנו, ותראו מה קרה.
אך למרות הלקח ההיסטורי, המלמד שאף פעם אי אפשר לדעת, בכל זאת נרשה לעצמנו לפסוק בוודאות כי הסרט ייזכר בעתיד בדיוק כפי שרואים אותו כעת: כלומר, כיצירה בינונית ביותר, שאינה מכבדת כראוי את זכרו של גיבורה.
זה לא כל כך מפתיע, גם בהינתן שביוגרפיות מוזיקליות הן ז'אנר עדין ובעייתי, בטח כשמדובר באייקון כמו פרדי מרקיורי, וגם בהתחשב בטלטלות שעברו בעשור האחרון על ההפקה. בתחילה, סשה ברון כהן היה אמור לככב, אך אז פרש מן הפרויקט - לפי הדיווחים, בשל מחלוקות עם השותפים האחרים לעיבוד הקולנועי, חברי הלהקה שנשארו בחיים ומשכו את התוצאה לכיוון מצוחצח יותר, שיתאים לקהל רחב ככל האפשר ויפאר את מורשתם. הוא הוחלף ברמי מאלק, המוכר מ"מר רובוט", אך בכך התלאות לא הסתיימו: גם תסריטאים התחלפו ובסופו של דבר אף הבמאי בריאן סינגר, שפוטר לקראת תום הצילומים ונאלץ להעביר את השרביט לדקסטר פלטשר.
ומה יצא מכל זה? ביוגרפיות שכאלה נוטות להתחלק לשני סוגים: כאלה שמתמקדות בתקופות זמן מסוימות, וכאלה שמנסות לסקור את מסלול החיים כולו. בעיקרון, "רפסודיה בוהמית" משתייך לקבוצה השנייה, אך בהסתייגות אחת: נקודת המוצא שלו היא הערב בו הצטרף פרדי מרקיורי לבריאן מאי ושאר חברי קווין ונקודת הסיום הרבה לאחר מכן, כשהלהקה גנבה את ההצגה במופע הלייב אייד ב-1985. ובכל זאת, חסר משהו: שש השנים הנותרות, בהן הסולן גסס מאיידס ומת מן המחלה.
קל לשער למה דווקא הפרק הזה נשמט: מאותה סיבה שהמילה "איידס" כמעט לא מוזכרת מפורשות, וגם שאין שום הקשר חברתי-היסטורי ואזכור לעובדה שרבים כל כך בסביבתו של מרקיורי מתו באותן נסיבות. כל זה היה פוגע בשאיפתו של הסרט להיות נקי ומשפחתי ככל האפשר.
לכן, נאמר שמרקיורי קיים יחסים עם גברים רבים, אך רואים אותו באינטרקציה פיזית רק עם אחד מהם, וגם במקרה זה, אפשר לשכוח מסצינות מין ויש להסתפק בנשיקות רכות. סקס אין פה, גם סמים לא, ומכל תרבות הנגד הפרועה שהמוזיקאי היה אחד הסמלים הבולטים שלה, נשאר סרט מכובס וסטרילי, מהסוג שגם הורים שמרנים יכולים ללכת אליו עם ילדיהם בלי חשש.
מה שכן יש בסרט זה רצף של קלישאות הטיפוסיות לביוגרפיות שכאלה. כמעט כל רגע מפתח בחייו של מרקיורי מתואר כאן בצורה תמציתית, פשטנית ונדושה: מהסצינה שבה הוא מתחבר לראשונה עם קווין, שמזכירה להפליא מעמד דומה ב"כוכב נולד" ומלמדת אותנו כי חניונים הם המקום הכי מבטיח לפתח בו קריירה מוזיקלית - ועד הקטע בו יוצא המוזיקאי מהארון בפני הוריו המסורתיים, שמעוצבים כאן כקריקטורות.
רגעים אחרים בסרט סובלים מאותן בעיות: מערכת היחסים של המוזיקאי עם מי שהיתה זוגתו, עד שהיה ברור לשניהם כי אינם יכולים להמשיך לחיות בשקר; הריבים מול מנהל חברת התקליטים, שבגילומו של מייק מאיירס דומה להפליא דווקא למשה דץ; החיכוכים בינו לשאר חברי הלהקה וכיוצא בכך. כל אלה מתהדרים בדיאלוגים שאין כל סיכוי כי מישהו באמת אמר אותם, ובעשייה קולנועית לפי הספר - אבל בטח לא ספר שגאון כריזמטי ופורץ דרך כמו מרקיורי היה כותב.
כמו שחקנים רבים המגלמים דמויות אגדיות שהיו באמת, גם מאלק עסוק יותר בחיקוי של מרקיורי מאשר בעבודת משחק של ממש, ושם דגש בעיקר על העובדה שלמוזיקאי היתה לסת בולטת ושיניים עודפות, כך שלרגעים נראה כאילו הוא מחקה ערפד. כך או כך, וזה כמובן יותר אשמת התסריט והבימוי מאשמתו של השחקן, אין לדמות שום מורכבות פסיכולוגית או עומק, ולסרט כולו אין שום קונטקסט - לא בהיסטוריה החברתית ולא בזו התרבותית.
הקרשנדו, וזה לא ספוילר אלא משהו שנחשף בטריילרים, הוא אותה הופעה מפורסמת בלייב אייד. "רפסודיה בוהמית" בוחר במהלך חריג במושגים של סרט עלילתי, ומשחזר אותה במלואה (כעשרים דקות) ובאמצעים קולנועיים בומבסטיים, ממש כפי ש"האדם הראשון" מציג את הנחיתה על הירח, למשל. זה מרשים, אבל חסר טעם, כי השחזור לא מציג את האירוע באור חדש, והוא הרי קיים ביוטיוב, כך שאפשר פשוט ליהנות מן המקור במערכת הקולנוע הביתי.
"רפסודיה בוהמית" מנסה לפנות לציבור רחב ככל האפשר, אבל אי אפשר שלא לתהות מי בעצם קהל היעד שלו. כיוון שאין בו ערך מוסף כלשהו, מי שלא מעריץ את קווין לא אמור להתעניין בו במיוחד. מנגד, חסידים אדוקים של מרקיורי עלולים לרטון על כל מה שהסרט מפספס.
יש כאן כמה רגעים מבדרים, גם אם לא כל כך אמינים, בעיקר אלה המתארים כיצד קווין חיברה את להיטיה. עם זאת, גם בסטנדרטים הנמוכים והבעייתיים של הביוגרפיה המוזיקלית ההוליוודי, זהו מוצר חיוור. הוא נמשך כשעתיים ורבע, ויש בו הרבה פחות קסם, חוצפה ושאר רוח מאשר בארבעים השניות בפתיחת "עולמו של וויין" בהן מזמרים הגיבורים את "רפסודיה בוהמית". השיר נצחי, הסרט יישכח במהרה.
