בנוף המנומנם, האדיש והשטחי של זמננו, כל מה שאנחנו מצפים מאמן זה שרק יביט מדי פעם מבעד לזגוגית למה שנעשה מסביבו. למרחב שבו הוא חי ולסיפורים של האנשים מסביבו. זה נדיר. 30 שנה אחרי, "חום יולי אוגוסט" נשמע יותר אדג'י מרוב מהאלבומים שיצאו כאן בעשור האחרון. ארצי עצמו כבר לא תמיד אדג'י, לא תמיד עסוק בטראומות קולקטיביות. אפילו שביולי ובאוגוסט רק הולך ונעשה יותר חם, את המלחמות שלו, ארצי כבר נלחם.
את "חום יולי אוגוסט" צריך לבחון על רקע הרוקרים הגדולים האחרים של אותו הדור: מצד אחד יהודה פוליקר והרכבות הנוסעות שלו, ומצד שני שלום חנוך שעדיין מחכה למשיח. הראשון צלל אל הגיטרות כדי להתמודד עם הוריו, השני הביט בישראל של שנות ה-80 וזיהה ארץ רחוקה מאוד מהדימוי התמים שהיה בשירים היפים ששרו פעם בלהקות ובחבורות הזמר. "חום יולי אוגוסט" יונק משניהם. הקריירות של חנוך וארצי חולקות מעט קווים משותפים באותן שנים, בהפקה של לואי להב, בגודל (שניהם הוציאו אלבום כפול באותה השנה, 1988), ואולי, מי יודע, אחרי ששלום חנוך שר על הבורסה שנפלה, גם לארצי התחשק ב"חום יולי אוגוסט" להשתמש במטאפורות כלכליות שיביעו יותר מאשר מספרים, כמו השאלה "אם זה הזמן למות, או שזה הזמן רק לשלם את המחיר", וכמובן - השורה שמגיבה לכל האסונות שכלולים בתקליט: "עד שישוב הים מזעפו, לא נדע כמה זה עולה לנו?".