מי שעוקב אחרי הפוליטיקה בישראל לא היה באמת זקוק לסרטו של בן כספית, "נושא: הלפיד", ששודר במסגרת רצועת "זמן אמת" אמש בכאן 11, כדי לדעת שהתקנון של מפלגתו מופרך, שדעותיו מעורפלות ושהוא מתכנן לרשת את נתניהו כראש ממשלה. הדברים הללו גלויים לכל. הסרט אמנם נהנה מגלריה מרשימה של מרואיינים שאכזבתם מלפיד מוציאה מהם מעט ארס, וגם מכמה סיפורים טובים - אבל קשה להגיד שחידת יאיר לפיד נפתרה באיזה אופן. בשביל זה צריך היה לצלול מעט יותר עמוק.
לסרט יש תזה ברורה: לפיד ההולך בצעדיו של אביו, נשבע שלא לחזור על הטעויות שלו ולהגיע לראשות הממשלה. בדרך הדבר החשוב ביותר הוא התדמית, לא חברויות או אידיאולוגיה. הכישרון והכריזמה אמורים להביא את השאר.
עיקרו של הסרט הוא בעצם סדרת פגישות עם דמויות פוליטיות, רובן כאלו שנפלטו מהפוליטיקה, והיו קשורות בלפיד למשך זמן זה או אחר לאורך נסיונותיו להיכנס אל הבמה הפוליטית, כמה מהם בכירים לשעבר כמו יעקב פרי, חיים רמון, אברהם פורז, שי פירון, שלומי לחיאני, אלי מויאל וכמובן אהוד אולמרט, ועד כהנה וכהנה. אלו די הרבה מרואיינים גברים: נשים מרואיינות יש מעט מאוד בסרט (מעניין אם עדי קול קיבלה פנייה). בולט בסרט גם חסרונו של אחד, עפר שלח, שלפי כל הדיווחים הוא דמות משמעותית מאוד בצמרת המפלגה. כמו יו"ר המפלגה שלו, אף הוא עיתונאי בכיר לשעבר. לפיד עצמו לא מדבר (וגם לא מגיב בשם עצמו) וגם לא אף אדם אחר המכהן כח"כ במפלגתו.
כספית רץ מהר מאוד על חייו הקודמים של לפיד (ומתמקד למעשה רק באב טומי לפיד, אך לא בשאר בני משפחתו). ככלל, כספית יצר כאן ביוגרפיה פוליטית של מועמד פוליטי, ומביט מעט מאוד אל עברו התרבותי והתקשורתי. זה חבל כי הטורים של לפיד גילו לפעמים הרבה יותר ממה שעושות הסיסמאות שלו היום, ואם יש פיתרון ל"תעלומה" הפרטית - הוא לא מסתתר במצע של "יש עתיד".
למעשה, אם יש נושא אחד שחובה היה לכספית לטפל בו, זה הרי יחסי לפיד והתקשורת. כספית היה יכול לדבר עם הצוות שעמד מאחורי "אולפן שישי", ולדרוש תשובות לגבי אופי התפקוד של העיתונאי שממשיך לשדר חדשות גם כשהולכת ומתבשלת בו ההחלטה להצטרף לפוליטיקה. כספית מאזכר את הזמן ההוא, אבל לא מתעמק בנושא.
מה שטוב ומרתק ב"נושא: הלפיד" הוא השפה הלא-דיפלומטית שמדברים בה הפוליטיקאים לשעבר, אלו שאין להם כבר יותר מדי מה להפסיד. העלבונות שחלקם ספגו לאורך השנים צורבים את בשרם והם לא מהססים להשיב. אמנם, יש משהו נלעג בלצפות באולמרט מדבר על מפה אידיאולוגית מדומיינת שבה הוא בקצה אחד ובנט בקצה השני, או מדבר על כתם שלא דבק בו. מילא. זה לא סרט על אולמרט.
כספית הוא מראיין מצוין הרוכש את אמונם של מרואייניו, ולחובבי הז'אנר הוא מגלה לא מעט פיקנטריה. חלק ניכר מחבורת הדוברים קובע בפניו: למרות הכל, לפיד לא יהיה כנראה ראש ממשלה. האם זו נקמתם של חברים שנזנחו או ביקורת אובייקטיבית? סרטו של כספית דווקא מאוזן כלפי הגיבור שלו: לפיד הוא לפיד על חולשותיו ויתרונותיו. האם יש לזה עתיד, לא בטוח.