ג'ואל ואיתן כהן כתבו וביימו עד כה 17 סרטים עלילתיים ארוכים, וכל אחד ואחד מהם זכה בארץ להפצה מסחרית: מ"רציחות פשוטות" באמצע שנות השמונים ועד "יחי הקיסר!" לפני שנתיים. אך הזמנים משתנים, וגם הם לא יכולים להתחמק מזאת. וכך, סרטם הטרי, "הבלדה על באסטר סקראגס", עולה כאן ביום שישי בנטפליקס, בלי שביקר באולמות הקולנוע, אפילו לא להקרנה במסגרת פסטיבל כלשהו.
זה המצב גם ברוב מדינות העולם, חוץ מארצות הברית, בה עושה הסרט סיבוב קטן ומצומצם באולמות כדי שיהיה כשיר להתמודדות באוסקר. מעבר לכך, חוץ מהקרנת הבכורה העולמית שלו במסגרת פסטיבל ונציה בקיץ האחרון, הוא כמעט ולא יוקרן על המסך הגדול: ברוכים הבאים ל-2018.
"הבלדה על באסטר סקראגס" עצמו מתרחש בימי המערב הפרוע, בשלהי המאה ה-19. הפרויקט, שמלכתחילה היה בידיים של נטפליקס, תוכנן כסדרה. בסופו של דבר, הפכו אותו האחים כהן למערבון, אך במבנה אפיזודי, המציג שישה סיפורים שמתחברים אחד לשני מבחינת הרעיונות והנימה, אך לא ברצף עלילתי.
הסיפורים הללו כה עשירים ומלאים כל כך הרבה דמויות, קווי עלילה והקשר היסטורי-חברתי-תרבותי, עד שקשה להאמין כי הם לא מתבססים על חומרי גלם קיימים, אך כולם מקוריים לחלוטין ונכתבו בידי האחים במגע הקסם של האחים כהן.
שש האפיזודות מציגות בפנינו את גורלותיהם של אנשים מן היישוב, אך גם של פושעים חסרי תקנה; של צעירים ושל קשישים, וגם של כלב שלא מסוגל להפסיק לנבוח, ושל תרנגול עם כישורים מתמטיים מופלאים. כמעט בכולם שולטת נימה מלנכולית, ובדרך כלל גם פטאלית: התקווה כאן היא בדרך כלל רק אתנחתא קצרה בדרך חזרה לתהום.
בששת הסיפורים מככב צוות מפואר של שחקנים ושחקניות, מוכרים יותר ופחות: טים בלייק נלסון, ליאם ניסן, ג'יימס פרנקו, זואי קאזאן, ברנדן גליסון וטום וויטס, שהאפיזודה שלו היא הקאמרית ביותר, כך שמדובר למעשה במעין הצגת יחיד של המוזיקאי הפולחני, אותו אפשר היה לראות לאחרונה גם ב"הג'נטלמן והאקדח" בצידו של רוברט רדפורד.
חוץ מהליהוק המוצלח, מתהדר הסרט ביכולות שאפיינו גם את "אומץ אמיתי", המערבון הקודם של האחים כהן, ואת רבים מעבודותיהם האחרות: יכולת בניית עולם, שמשחזרת את ההווי הייחודי והמורכב של המערב הפרוע, עד הפרטים הקטנים ביותר, ומעניקה תחושה ספציפית ביותר של זמן ומקום; יכולת בניית גלריה רחבה של דמויות צבעוניות ומלאות אופי, לעתים מעוררות הזדהות ולפעמים חמלה; הומור שחור ומעודן; ומעל הכל, כמובן, יכולת כתיבת דיאלוגים מופלאה.
הדיאלוגים הללו נאמנים לחלוטין לשפה של המאה ה-19, ולא קל להבין אותם משמיעה בלבד, מה עוד שהם נאמרים לרוב במבטאים כבדים. מזל שיש תרגום, כי בלעדיו קשה להסתדר. כך או כך, הכתיבה כאן יפה כמו פרוזה, וכהדגשה לממד הספרותי של הסרט, המעבר בין פרק לפרק מתבצע דרך דימוי גרפי של דפדוף בין דפים של ספר.
כל אחת מן האפיזודות כאן עומדת כסיפור קצר בפני עצמו, ועם המבנה הזה יש שתי בעיות. קודם כל - הפרקים אינם אחידים ברמתם. שניים מהם מושלמים: השלישי, בכיכובו של ליאם ניסן כאמרגן המסתובב ברחבי המערב הפרוע עם צעיר קטוע גפיים שניחן כישרון מיוחד המושך אליו קהל משלם, עד שהוא מוצא אטרקציה גדולה יותר; והחמישי, בכיכובה של זואי קאזאן, כצעירה הנקלעת לסיטואציה טרגית בגלל עסקי האוויר של אחיה וחוסר המנוח של כלבה הקטן, הקרוי בשמו של פירס, הנשיא הכושל, הגזען והתומך בעבדות. הפרק השישי, שמזכיר קמעה את "שמונת השנואים" של טרנטינו, מוצלח הרבה פחות ואף תמוה. הפרק הרביעי, עם טום וויטס כמחפש זהב, הוא החביב על רוב המבקרים, אך גם כן לא מלהיב במיוחד בעיני. הפרק הראשון, עם טים בלייק נלסון כאקדוחן מזמר, חביב למדי, אך בסופו קשה שלא לשאול "מה, זה הכל?", וזה הדין גם לגבי הפרק השני, בכיכובו של ג'יימס פרנקו כגנב החוזר ופוגש את עמוד התלייה.
בעיה נוספת היא שהאפיזדות לא מתגבשות לכדי שלם הגדול מסך חלקיו, והן לא מתחברות יחדיו בקצב או בתנופה, כך שקשה לשמור על עירנות בין פרק לפרק. לפיכך, אם צופים בתוצאה כולה ברצף, מדובר בחוויה מתמשכת (כשעתיים ורבע) ומייגעת לעתים.
מצד אחר, בדיוק בגלל זה צפייה נטפליקסית היא הפורמט המושלם לתוצר כמו "הבלדה על באסטר סקראגס", ומאפשרת לעשות זאת בקצב לבחירתנו, בעיקר לאור העובדה שניתן להבין פרק אחד גם אם לא ראינו את הקודם קודם: וכך, אפשר למצמץ או לנקר במהלך אחת האפיזודות ואפילו חלילה להרשות לעצמנו לא להשלים אותה ולדלג ישר לבאה.
מה שכן, גם אם לא כל האפיזודות מרגשות, מצחיקות או מעניינות באותה מידה, כולן מצולמות להפליא. הפעם, האחים כהן לא עבדו עם שותפם הקבוע, אלא עם הצרפתי ברונו דלבונה, מי שהיה אחראי בעבר ל"אמלי" בין השאר, וגם הוא עושה עבודה מרהיבה. כמעט כל פריים ופריים כאן אפשר לתלות במוזיאון.
זה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, לעובדה ש"הבלדה על באסטר סקראגס" יוקרן אך ורק בסטרימינג ולהשלכות שיש לכך. מצד אחד, קשה שלא להתעצב מן המחשבה שקהל יחזה בסרט המרהיב והצבעוני הזה במסך שאינו קולנועי, בטח ובטח כשלוקחים בחשבון שחלק מהם יראו אותו על האייפד ובמסכים קטנטנים שכאלה.
אך יש גם צד שני למטבע. קודם כל, סרטים קודמים של האחים כהן בדרך כלל הגיעו לכאן כמה שבועות או חודשים לאחר הפצתם בארצות הברית, ועכשיו לא צריך לחכות בקוצר רוח למה שאמריקה מדברת עליו, אלא לצפות יחד איתה באותו זמן. וזה, כמובן, היבט חיובי.
נקודה נוספת למחשבה: ונגיד שהסרט היה מופץ מסחרית ברחבי העולם, כמה אנשים כבר היו רואים אותו? מערבונים, בטח מאתגרים שכאלה, הם לא סחורה בימינו. הרי לפני חודש יצא בארצות הברית "האחים סיסטרז", מערבון טוב בהרבה מזה של האחים כהן, אך נכשל לחלוטין בקופות, וגם אותו בסופו של דבר רוב האמריקאים יראו בבית, אז מה משנה?
ייתכן שצורת המחשבה הזו היא סתם ניסיון של שוחרי ושוחרות המסך הגדול לנחם את עצמם על הסיטואציה שנוצרה. ברור שבעולם אידיאלי, כולנו היינו רואים הכל בתנאים אופטימליים, אבל מה לעשות שזה לא המצב, לפחות לא כרגע, וצריך להסתדר עם מה שיש - בינתיים. במערב הפרוע של שוק הבידור הנוכחי, לכו תדעו מה יהיה בעוד שנה או שנתיים, כך שהשאלה האמיתית היא - כשהאחים כהן יסיימו את הסרט הבא שלהם, איך ומתי נראה אותו?
