הפילוסוף והמשורר הצרפתי פול ואלרי הסביר שהסבל שנושאים על גבם האמנים הפרפקציוניסטים הוא שהעבודה שלהם לעולם לא "גמורה" - מילה שאין לה שום משמעות מבחינת חובבי השלמות - אלא "נזנחת". אותה הזנחה, אם למגירה או לעיני הציבור (כתוצאה מתשישות או התחייבות לספק "סחורה") היא לא יותר מאשר תאונה בשביל האמן שדוגל בשלמות. מהבחינה הזאת, נראה שאין מוזיקאי שראוי יותר לכינוי פרפקציוניסט מאשר לאונרד כהן, המשורר היהודי המזמר שלא סיים לכתוב אף שיר באמת, וזנח מטוב לבו כמה נגיעות מגוף העבודה העצום שלו אל אוזני הציבור. אמש, בהיכל התרבות בתל אביב, ניסו 10 מוזיקאים ישראלים (וקובי מידן אחד) להיכנס לנעליו העצומות של הכהן הגדול - וניכר שהם מבינים שכל דבר פחות מ"מושלם" לא יעבור פה. וזה עבר להם יפה.
היה יכול להיות מעניין לראות את התזמורת הפילהרמונית כולה נוברת ביצירות הקלאסיות של כהן ומפיחה בהם חיים חדשים, ולו רק בשביל להזכיר שחוץ ממשורר נפלא וקול אלוהי, הוא גם היה מלחין נפלא, שכשרונו להפוך פואמות עמוקות לפזמונים קליטים לרוב נלקח כמובן מאליו - אלא שבפועל היו על הבמה רק שמונה נגנים מהפילהרמונית, שהזכירו יותר את התחושה של צפייה בהופעה של לאונרד המנוח עצמו, מאשר צפייה בקונצרט סימפוני. נגן החצוצרה יובל שפירא הופקד על העיבודים שהיו מספיק נאמנים למקור מצד אחד, ומספיק חדשניים ונועזים במקומות שלא פגמו בתחושת הנוסטלגיה של כל הערב.
את קטעי השירה חילקו ביניהם רונה קינן ואיתי פרל, כאשר הראשונה פשוט נכנסה בנינוחות רוקנ'רולית מרגיזה כמעט לתוך נעליו הגדולות של כהן, כולל העלמת כל שמץ של תזכורת למבטא ישראלי מתוך השירה שלה. איתי פרל, לעומת זאת, התאמץ קצת יותר מדי לנסות להביא משהו חדש, ואולי אפילו הייתה שם התרגשות לגיטימית ממופע סולד אאוט במכה של המוזיקה הישראלית.
קובי מידן פיקד על הערב, ושילב אנקדוטות ותרגומים פרי עטו בין השירים כדי להנגיש את המופע כמה שיותר לקהל המנויים של הפילהרמונית, שייתכן ו"השירים על אהבה ושנאה" של כהן הם פחות ספל התה שלהם מלכתחילה. התוצאה הייתה נחמדה, אבל גם גזלה זמן רב מערכו המוזיקלי של המופע - שערך כולו פחות משעה וחצי - והתרכז אך ורק בלהיטים המסחריים של כהן. זה הרגיש לכל הפחות פספוס לא לבצע קטע או שניים מאלבום המופת The Future יחד עם חבורה כזאת מוכשרת של נגנים סימפוניים - אלא שנראה שהקהל נהנה מהמנה המצומצמת והמדויקת שניתנה להם ממידן וחברי הלהקה.
אגב יצירות פרפקציוניסטיות שמעולם לא הסתיימו אלא נזנחו, האגדה מספרת שלאונרד כהן כתב מעל ל-80 בתי לשיר "הללויה". במקביל, הוא הוציא אלבומים אחרים, ידע אהבות, אכזבות, עליות וירידות אך במקום לסיים את כתיבת השיר, הוא רק העמיס עליו עוד ועוד. יום אחד הוא פגש בבוב דילן בפריז, וזה הציע שהם ישמיעו אחד לשני את השיר שהם עובדים עליו באותו הזמן. בוב שלף את הגיטרה ושר לכהן את השיר "I and I" שטרם יצא לאור. לאונרד, בחשש קל, ביצע את "הללויה" לראשונה מול אדם אחר. דילן התלהב מהשיר והתעניין כמה זמן הוא כבר עובר עליו. "שנתיים", ענה לאונרד, ושאל את דילן כמה זמן לקח לו לכתוב את השיר שלו. "בערך 15 דקות", ענה דילן בחיוך.
כהן החליט לבסוף להזניח את הטיפול ב"הללויה" ומסר אותו לציבור, שלא ממש התרגש מיצירת המופת שהוגשה לו. כהן לא הפסיק לעבוד על השיר, ושינה את המילים והלחן ללא הפסקה בהופעות. כמה שנים מאוחר יותר, המוזיקאי ג'ון קייל בוגר הוולווט אנדרגראונד, עיבד את השיר מחדש והמציא אותו מחדש. ג'ף באקלי ביסס את הגרסה המפורסמת שלו על אותו לחן והשאר היסטוריה. נראה שאין יום שעובר שלא יוצא בו קאבר חדש לשיר הטחון הזה, ובכל זאת - הגרסה של רונה קינן נגעה בשלמות והמיסה גם את הלבבות הכי ציניים בקהל.
רגע שיא אחר, ומפתיע יותר, נרשם כאשר קובי מידן ביצע את מה שהוא הגדיר כ"התאבדות בשידור חי" - ושר את "סיפורו של יצחק", בגרסתו העברית. מידן אינו זמר כמובן, אבל בערב מחווה לאחד הקולות הגדולים של עולם המוזיקה בחמישים השנים האחרונות (פיזית ומטאפורית) דווקא חוסר ההלימה בין הניגון חסר הרבב של הפילהרמונית לשירה המתרגשת של המעריץ הנלהב הצליחה לרגש יותר מכל קטע נגינה מושלם. לאונרד היה נהנה מזה, זה בטוח.