תחילת שנות האלפיים. תיאטרון הקאמרי. ההצגה "הורדוס", שכתבה וביימה עדנה מזי"א, נפתחת. השחקן הראשי גיל פרנק עומד בחלוק, עם הגב לקהל. שתי שחקניות מורידות לו את החלוק, ופרנק נותר עירום כביום היוולדו, בעוד עכוזו חשוף לראווה לצופים. חלק ניכר מהצופים, אגב, כלל אנשי תיאטרון, עיתונאים, מבקרים ובמאים.
הבעיה נוצרה כשהתיאטרון מכניס בטעות יותר אנשים ממספר המושבים, וכך מתעוררת מהומה רועשת מהקהל. פרנק חשוף הישבן קוטע את ההצגה, יוצא מהדמות, מסובב רק את ראשו אחורה לקהל וצועק לעבר אשה אחת: "אפשר להתחיל את ההצגה?!". האשה צועקת לעברו בחזרה: "לא! היא יושבת לי במקום!". בשלב זה, פרנק מרים את החלוק חזרה, מסתובב עם כל גופו לעבר האשה, וקרב השאגות עולה מדרגה. פרנק: "אז תקראי לסדרן!". האשה: "קראתי! אתה חושב שזה עזר?!". פרנק: "גברת, אנחנו לא נתחיל את ההצגה!". האישה עונה: "אל תתחילו! אתה חושב שאכפת לי?!". פרנק הזועם מבקש שיקראו לו חזרה רק אחרי שיסדרו את עניין המקומות, ובמפתיע יורד במחאה מהבמה, בעוד הקהל המום מכך שהכוכב פוצץ זה עתה את ההצגה.
בתחילת הריאיון עם פרנק, אני שואל אותו אם הוא זוכר את הסיטואציה הזאת, ועל פניו מופיע חיוך רחב. "בוודאי", הוא מחייך. "הייתי גם עם עכוז חשוף וגם שוחחתי עם הקהל, איך אפשר לשכוח את זה? הסיפור הזה מעיד עלי שאני גם אמיץ וגם פחדן. אמיץ כי לא היה לי באותו רגע את הבושה או את העכבות. מה גם שזו היתה הצגה אליה הוזמנו מבקרים, שהיתה צריכה להיות כאילו מכובדת, אבל לא נכנעתי לכללי הטקס. ופחדן כי לא הלכתי רחוק יותר".
"לא הלכתי רחוק יותר"? הופעת עם עכוז חשוף מול הקהל, שאגת על צופה ופוצצת את ההצגה, ואתה מרגיש פחדן שלא הלכת רחוק יותר? כמה רחוק יותר עוד אפשר ללכת, להעלות את התיאטרון בלהבות?
"תראה, אחרי שהפסקתי את ההצגה, כשיצאתי מהבמה חשבתי לעצמי, לאיזה ברוך הכנסתי את עצמי. כי עוד מעט כשנתחיל שוב מהתחלה, ונעשה את הסצנה הזאת עוד פעם, לעכוז החשוף כבר לא יהיה את אותו אפקט. האפקט היחיד שיכול להיות לזה עכשיו הוא אם אהיה בעירום מלא פרונטלי לקהל. לזה כבר לא היה לי אומץ".
דמותו של הורדוס, שגילם פרנק בהצגה ההיא בקאמרי, היא רק אחת בשרשרת דמויות ארוכה של רוצחים שהוא שיחק, שכוללת גם את מקבת, קלאודיוס דודו של המלט, יהוא מההצגה הנושאת את שמו ומתייחס להתרחשויות מספר מלכים ב', ג'ורג' בהצגה "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", ובעתיד פרנק עשויי לגלם גם את שמעון קופר שהורשע ברצח שתיים מנשותיו במחזה ישראלי חדש בהבימה, על פי ספרו של עמרי אסנהיים, "לתפוס רוצח - האלמן הכפול", כך נודע לוואלה! תרבות. ואם אלה לא מספיק דמויות רצחניות, אז בימים אלה הוא מגלם את הלל קדוש, ראש משפחת פשע, בסדרה "מלכות" המשודרת בימי חמישי ב-20:15 ב-HOT3 וזמינה לצפיה גם ב-HOT VOD. פרנק משחק בסדרה לצד ריטה, דאנה איבגי, מלי לוי, ליהי קורונובסקי ואחרים. "הלל מאוהב בדמות שמגלמת ריטה, יוצא ממנו מצד אחד פסיכופט, רוצח ומגה עבריין ומצד שני מין ילד קטן שאישה משחקת בו, אהובת נעורים שלא חולפת", מסביר פרנק. "שני ניגודים שמשלימים. אחדות הניגודים. הגאולה מהביבים".
מה מחבר אותך באופן עז כל כך לדמויות של רוצחים?
"במקום לרצוח במציאות אני רוצח על הבמה. מאיפה החיבור? זה בנו, זה בתוכנו, יש בנו הכל. ככה שחקן צריך לחשוב. החיבור הוא מיידי. לא יכול להגיד לך שלא עלתה בי המחשבה, כמו להרבה בני אדם נורמטיביים, 'הייתי רוצח אותה', רובנו עוצרים את זה כי אנחנו קשובים לכללים הגיוניים. למזלי בתיאטרון אפשר להוציא את האנרגיות האלה. זה עדיף מכל טיפול".
לאחר כמעט עשר שנים, חזרת לגלם את הדמות של ג'ורג' בהצגה "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" - ב-2009 שיחקת אותה בקאמרי, ולפני מספר חודשים נכנסת שוב לדמות בהצגה בהבימה, כשכל שאר הקאסט השתנה. מה גרם לך להסכים לגלם שוב את הדמות? איך מחדשים?
"זה באמת לא שכיח לחזור לאותה דמות. הסיבה הראשונה שבגללה הסכמתי היא שזה תפקיד ענק ונפלא. כיף לחזור לזה כמו שכיף לקרוא שוב ספר טוב או לראות שוב סרט טוב. באמת ההצגה הזאת שונה לחלוטין, עם במאי שונה, פרטנרים שונים וחלל שונה. זה היה כאילו לחיות את הדבר מחדש, אבל עדיין לבוא עם איזשהו ידע ובסיס. זה מחזה מז'אנר האבסורד, שצריך לחפור בו, להבין מה כל משפט רוצה להגיד כדי לדעת איך לבצע אותו. זה מין מבוך. מכיוון שאני כבר עברתי את זה, באתי עם ידע מוקדם והייתי הידיד הטלפוני שיכול לעזור בפענוח לשאר הצוות".
לפני מספר שנים, נטש גיל פרנק בסערה את תיאטרון הקאמרי, שהיה ביתו במשך כעשר שנים, ועבר למתחרה הבימה. פרנק טען בין השאר להפרות חוזים מצד התיאטרון, שכללו בין השאר הדחתו מתפקיד יום לפני תחילת חזרות ולמרות שלטענתו התחייבו שיגלם אותו. "חבל שזה היה ככה. אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי או לא עשיתי. זה היה נכון לשעתו", נאנח פרנק. "היה שם אי כיבוד חוזים עד שפשוט לא יכולתי יותר. זה היה מול ההנהלה בלבד, לא יכולתי לבוא יותר. חיפשתי את הזמן הנוח ביותר לצאת ולהמשיך לעבוד, וזה מה שעשיתי. נוצר אי אמון מול ההנהלה, מול צמד המנהלים (נעם סמל ועמרי ניצן - ש"ב). היה מיאוס מלהסתכל על הפרצופים שלהם. זה לא אווירה של עבודה. אלו היו דברים שנמשכו לאורך זמן. נתתי צ'אנס, קיוויתי, עד שלא יכולתי יותר, והרגשתי שאני מזיק לעצמי כשאני נשאר שם, והגיע זמן ללכת".
עם ובלי קשר לנטישת הקאמרי, עד כמה אתה חש מאוים משחקנים צעירים שנושפים בעורפך?
"אף צעיר לא נושף בעורפי. בהצגות יש תפקידים לצעירים, תפקידים למבוגרים, תפקידים לזקנים, תפקידים לנשים. אני לא נלחם על זמן התהילה. זו לא דרכי בתיאטרון. דרכי היא לנסות להשתבח מתפקיד לתפקיד, לנסות לעשות את המיטב כל פעם. ואין מה לעשות, הצעירים שולטים. גם אני הייתי פעם צעיר. הם הזמן הנוכחי. הגעתי למסקנה שמנומס וחשוב להקשיב לאדם מבוגר ממך, ואתה תהיה טיפש ולא נבון אם לא תקשיב לצעירים ממך. הם זה הקול החדש. המבוגר מלמד מנסיונו, והצעיר מלמד מחידושיו".
ואגב צעירים, הבן שלך נעם השתלב יפה בתעשייה כשחקן (הסדרות "ג'ינג'י" ו"צפוף", ההצגה "מסעות אודיסאוס" ועוד). האם היה בך חשש מהכניסה שלו לעולם התרבות והבידור, כמי שמכיר היטב את תחלואיו? האם כאבא היית מעדיף שיבחר תחום שקט ושלו יותר?
"אתה מכיר מקצוע שאין בו תחלואים? אין דבר כזה. אני שחקן יותר מ-30 שנה. פרנסתי כל חיי מהמקצוע הזה את משפחתי. למה שבני לא יהיה שחקן? יש לי שני בנים, אחד יש לו נטיה למשחק ולשני אין. זה גם לא ממני בכלל. כולם חושבים שזה ממני. הילד בגיל שנתיים-שלוש כבר התחיל לשחק, להתאפר ולהציג דמעות. הייתה לו אולי דוגמא בבית ממני, אבל את הכישרון הוא לא קיבל ממני, אלא מאמא שלו. אני לא חושב שיש מקום שיש בו יותר שלווה ושקט. וכשילד מביע רצון, אני רק אעזור לו להגשים אותו, ולעולם לא אמנע ממנו".
השנה כיכב פרנק גם בסדרה המצליחה "בשבילה גיבורים עפים", שיצר וביים עומרי גבעון. התפקיד נכתב לפרנק, והוא לא נדרש לעשות אודישן עבורו. לאור העובדה שכל הצילומים שלו היו בקולומביה היתה זו חוויה חד פעמית מבחינתו. "אף פעם לא מצאתי כיף במשחק מול מצלמה כמו שמצאתי בתיאטרון, ושם באמת היה לי כיף. הניצחון של 'בשבילה גיבורים עפים' ברייטינג על 'האח הגדול' צריכה לגרום לזכיינים לשים לב שהקהל הישראלי מאוד אוהב דרמות, כמו שבכל העולם אוהבים, ובנוסף לזה שדרמות נותנות עבודה לשחקנים, זה יכול להביא להם רייטינג, על רקע העומס שנוצר מהריאליטי".
קולומביה מזוהה כ"ארץ הסמים". ולהבדיל, גם אתה זוהית בעבר לא מעט עם סמים, ולא חששת לדבר על כך בראיונות.
"הגעתי לתל אביב מחיפה, שם למדתי בסביבה מאוד מגוננת, בבית בורגני שחינך אותי תמיד לעבוד, לקחת אחריות על עצמי ולהיות ילד טוב. החינוך הבורגני הזה היה חבל ההצלה שלי. זה שמר עלי. באיזשהו שלב, כשסיימתי את הצבא ועברתי לתל אביב, ההורים שלי נסעו לשליחויות בארצות הברית. פתאום נשארתי לבד. הייתי ילד שלא ידע כלום, נזרקתי לחיים ולא ידעתי לשחות. אני בא לבית ספר למשחק ואני מרגיש שצריך לפתוח. אז התחלתי להתפרע. וראיתי כי טוב. טוב להתפרע - לשתות, סמים, בחורות. לחיות ללא החוקים שעליהם גדלתי, לשבור את הכל. ז'אן ז'נה אמר שאמן צריך לרצוח את ההורים. לא לקחת סכין ולרצוח אותם, אלא במובן סמלי. היה לי מאוד כיף. עם כל ההתפרעות הזאת, המשכתי לעבוד, לשלם מסים, שכר דירה וחשבונות. אבל התפרעתי. ברגע שהגיעו ילדים, וברגע שהגיעה האישה שאיתה אני כבר 16 שנה, לאט לאט התחלתי להיפרד מזה. כשילדים באים צריך לקחת אחריות. זמנים שונים מביאים לך אתגרים שונים".
האקסית שלך, מירב גרובר, אמרה פעם בריאיון "אם אני לא רוצה להתמכר לקוקאין, אז אני הולכת וקונה חמישה זוגות מגפיים במכה, כל אחד של 1,000 שקל לפחות". מה התחליף שלך?
"התחליף שלי הוא להתמסר לעבודה ולבית. אני או בתיאטרון או בבית. אחריות היא דבר משעמם. הכיף מאחוריי (צוחק). בשנות ה-20 וה-30 לא הבנתי איך אפשר להיות מסור לאישה אחת ובמקביל להיות שחקן. אבל עכשיו אני מבין כמה כוח המשפחה נותנת, גם כדי ליצור, גם כדי לשחק וגם כדי לעבוד. הדברים משתנים. אנחנו לא משתנים אלא מתעצבים, אבל העיצוב הזה נותן לנו זוויות ראיה שונות ומשפיע על הבסיס".
עולם התרבות סער בעקבות "חוק הנאמנות בתרבות". אתה שותף למחאה הזו?
"העצומות וההפגנות עשו משהו? פוליטיקאים תצליח לשכנע? מעניין אותם בכלל התיאטרון? גם אם יהיו 50 אלף אנשים בהפגנות זה לא יעזור. אני מאוד לא מתרגש מהחוק הזה ולא רואה שום סיבה להקדיש לו שנייה אחת. התיאטראות הרפרטואריים שרוצים למכור כרטיסים לקהל ממילא לא עושים דברים שעומדים בניגוד לחוק הזה. ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, אמר דבר ענק שחימם את לבי - שכסף שמשרד התרבות לא ייתן לקבוצות פרינג' שרוצות לעשות דברים חתרניים יותר - הוא ייתן, ככל יכולתו. אנחנו לא צריכים להתחנן לכסף מהשלטון, אפשר לעשות הד סטארט. אם מישהו בפרינג' יידחה על ידי משרד התרבות וזקוק לכסף, שיפנה לבקשת עזרה מחבריו השחקנים ומחבריו במגזר התיאטרון ואנחנו נעזור לו. מירי רגב היא ימנית שפועלת לפי האג'נדה הימנית שלה, היא לא האדם הנכון במקום הנכון. היא רצתה להיות במשרד הרווחה. נותנים יותר מדי יחס לרגב, לצעקנות שלה ולשטויות שהיא מדברת. ואנחנו, במקום להתעלם מהשטויות שלה, מגיבים על זה יותר מדי. ועוד משהו: אם הממשלה הזאת כל כך חזקה, איך היא מוציאה חוק של אדם כל כך חלש ומפוחד?".
מפרספקטיבה של מעל ל-30 שנה של משחק בתיאטרון, מה מצער אותך בתהליכים שעבר התחום בזמן הזה?
"כשאני נכנסתי לבית ספר למשחק, היתה הפרדה ברורה בין תיאטרון מסחרי לתיאטרון רפרטוארי. כשאני יצאתי מבית ספר, השלאגר בהבימה היתה ההצגה 'הדוד וניה' של צ'כוב, בה שיחק ניסים עזיקרי. היום דבר כזה לא יכול להיות שלאגר. מפריע לי שנוצר ערבוב של התחומים, ושהתיאטרון הרפרטוארי לא עוסק רק בדברים רפרטואריים ובקלאסיקות. התחומים התערבבו ונוצר בלאגן וחוסר בהירות. על זה אני מצטער".
אומרים שלפני המוות אדם רואה מעין סרט של כל חייו עוברים מולו. מה כבר עבר את חדר העריכה ויופיע בסרט חייך שבו תצפה לפני המוות? מהם רגעי השיא בסרט הזה?
"אני חושב שלפני המוות, לא יחלפו מולי רגעי השיא של חיי. מה שיחלוף מולי זה כל מה שהחמצתי. משנותיי כשחקן הבנתי, שאם יש לך אלף איש באולם, ו-999 ימחאו כפיים בהיסטריה, אתה תזכור את האחד והיחיד שלא מחא כפיים. לפי דעתי זה מה שיעבור בסרט, ההחמצות. אבל אז אני אבין כנראה שזה ממש לא נורא שלא עשיתי את הדברים האלה, שאני מחשיב כהחמצות".
תגובות:
מהקאמרי נמסר בתגובה: "גיל פרנק שחקן נפלא. התפקיד האחרון שלו במסגרת החוזה שלו בקאמרי היה 'מקבת', אותו ביצע בהצלחה מעוררת הערכה רבה ועבורו קיבל את פרס התיאטרון כשחקן השנה לשנת 2013. עד אז גיל ביצע שורה ארוכה של תפקידים מרכזיים בלתי נשכחים בין השאר: 'האב' בתפקיד האב של סטרינדברג ועד תפקיד הורדוס ב'הורדוס'. מאחלים לגיל פרנק הצלחה בעתיד בקאמרי או בתיאטרונים אחרים."
מנעם סמל, לשעבר מנכ"ל הקאמרי, נמסר בתגובה: "כמי שפרש מניהול הקאמרי לפני כשנתיים, אין לי אלא רק לאחל לגיל פרנק שישמור את האנרגיות שלו לגילום התפקידים שהוא עושה ויעשה בתיאטרון הישראלי".
הסדרה "מלכות" בה מככב גיל פרנק משודרת מדי יום חמישי ב-HOT3