פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חץ וקשקשת: "רובין הוד" הוא כישלון ביזארי

      העיבוד החדש ל"רובין הוד" התרסק בקופות ארצות הברית, ומבקרים הגדירו אותו כתעמולה קומוניסטית. הקהל בארץ דווקא עף עליו. אז מה האמת? שאכן מדובר בכישלון אמנותי, אבל לא בטוטאל-לוס

      חץ וקשקשת: "רובין הוד" הוא כישלון ביזארי
      דירוג כוכבים לסרטים - 2 כוכבים (עיבוד תמונה)

      מאז ראשית ימי הקולנוע, המסך הגדול מאוהב בדמותו של רובין הוד. את הסרט הראשון בכיכובו של הגיבור הגונב מהעשירים למען העניים ראינו כבר ב-1908, ומאז הגיעו עוד עשרות גרסאות. במאה האחרונה חזינו בקשת האידיאליסט בשלל וריאציות: כאדם וכשועל, כבוגר וכילד, כבריטי וכרוסי, בדרמות תקופתיות ובכאלה המעבירות את העלילה לימינו וכיוצא בכך.

      גם בעשור האחרון הספקנו לראות עוד כמה עיבודים לסיפורו של הגיבור העממי, ובהם סרט מצויר עם טום וג'רי וגם הפקה עתירת תקציב בכיכובו של ראסל קרואו, שפתחה את פסטיבל קאן אך נשכחה במהרה. בסוף השבוע האחרון הגיע לאקרנים גלגול נוסף של הסיפור הנדוש, שנקרא פשוט "רובין הוד", בלי התחכמויות ומשחקי מילים שיעזרו לבדל אותו מכל הגרסאות הקודמות.

      הסרט קיבל ביקורות קטלניות במיוחד - גם יחסית לעיבודים שקדמו לו וגם ביחס לתוצרים הוליוודיים כושלים אחרים השנה. כמו כן, הוא התרסק לחלוטין בקופות ארצות הברית. אך הקהל הישראלי, כידוע, לא תמיד מיישר קו עם הציבור האמריקאי וגם לא מקשיב לביקורות, כך שאצלנו "רובין הוד" התגלה דווקא כאחד הלהיטים הקולנועיים הגדולים של הסופ"ש.

      אז האם הסרט ראוי לבוז או לאהדה? התשובה, לדעתי, חצויה. מצד אחד, מדובר אמנם בכישלון אמנותי, אך מצד אחר, לכל הפחות זהו כישלון לא משעמם. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על "רובין הוד" החדש, אך לא ניתן לקחת ממנו עובדה אחת: הוא מנסה לעשות את הדברים אחרת, אם כי בדרך ביזארית, עקומה ולא אפויה.

      מתוך הסרט רובין הוד (יח"צ , יחצ)
      נכשל באמריקה, מצליח בישראל. מתוך "רובין הוד" (צילום: יח"צ)

      בראש ובראשונה, כדי להצדיק את קיומו ולבדל את עצמו מעשרות הגרסאות הקודמות, משתדל הסרט ליצור איזושהי משמעות אקטואלית. לכן, הוא מטשטש בכוונה את שנת ההתרחשות שבו, ומנסה להפוך את הסיפור שהתרחש במקור לפני מאות שנים למשל הרלוונטי גם לימינו.

      וכך, כשרובין הוד מאבד את נכסיו כלורד עשיר ונשלח בידי השריף האכזר מנוטינגהם להשתתף במסעות הצלב, מקפיד הסרט שאלה ייראו כמו המלחמות העכשוויות בעיראק ובאפגניסטן.

      חשוב מכך, התסריט טוען כי המלחמות הללו לא נבעו מתוך רצון להגן על העולם המערבי, אלא מתוך אינטרסים כלכליים גרידא, ורצון להעשיר עוד יותר את קופת המושכים בחוטים על חשבון העניים שנשלחו להילחם ולמות למענם.

      רובין הוד (יח"צ , סרטי יונייטד קינג)
      אקשן סטייל "מטריקס". מתוך "רובין הוד" (צילום: יח"צ)

      בכלל, הסרט שם דגש על העניין הכלכלי והמעמדי יותר מאשר גרסאות עכשוויות קודמות. כבר בדקותיו הראשונות חוזר רובין הוד משדה הקרב לנוטינגהם, ומגלה כי השריף האכזר השתמש במלחמה המיותרת כתירוץ כדי להלאים את כל הנכסים, להטיל מסים מגוחכים ולהפוך את התושבים לעבדיו, בשעה שהוא צובר עוד ועוד כוח יחד עם שותפיו לפשע - אנשי הכנסייה, המוצגת כאן באופן שטני ממש.

      רובין הוד מעז להרים את נס המרד, בזכות הידע שצבר בשדות הקרב, ויוצא למלחמה בשריף יחד עם מי שהיה אויבו אך הפך לחברו הטוב ביותר - לוחם ערבי בשם יחיא אבן עומר, אותו מגלם ג'יימי פוקס, עם חיתוך הדיבור המחוספס והקבוע שלו, שעומד בניגוד למבטאים אותם אנו רגילים לשמוע בסרטים המתרחשים ביערות נוטינגהם.

      במאבקו נגד השריף המושחת, משתמש רובין הוד ברטוריקה של מנהיגי פועלים. העובדה שהוא יורה כאן לאוויר משפטים כמו "הגיע הזמן לחלוקה מחודשת של ההון", כמו גם הצורה העוינת בה מציג הסרט את הכנסייה, גרמו לכמה מבקרים להגדיר את "רובין הוד" הזה כלא פחות מאשר "תעמולה קומוניסטית".

      ההגדרות הללו נראות לי מעט מוגזמות. כן, יש בסרט מעט עומק ביקורתי שמוסיף לו קצת עוקץ ועניין. עם זאת, הצגתה של המלחמה כקנוניה קפיטליסטית היא דבר שכיח בתוצרים הוליוודיים מאז ההסתבכות האמריקאית בעיראק בתחילת העשור הקודם, כך שאין כאן איזו בשורה חדשה. נכון, לרגעים נראה כי "רובין הוד" מקצין את הביקורת שיש בו בצורה חריפה במיוחד, אך זה קורה רק לעתים רחוקות. בסופו של דבר, כל הרעיונות שעולים כאן לא ממש מפותחים, ונראה כי משתמשים בהם רק כפרובוקציות טרנדיות, ולא מתוך כוונה אמיתית לעורר דיון סביבם.

      רובין הוד (יח"צ , סרטי יונייטד קינג)
      הדמות הנשית אינה אלא עלמה במצוקה. מתוך "רובין הוד" (צילום: יח"צ)

      דבר נוסף מבדל את "רובין הוד" הזה לעומת גרסאות קודמות: כאן, סצינות הפעולה אינן אופייניות לאפוסים היסטוריים. תחת זאת, יש פה את סוג האקשן השכיח בהוליווד מאז "מטריקס": כלומר, סצינות קרב המבוססות על הילוכים איטיים, חיתוכים מהירים וכדומה. על כל זה חתום הבמאי הבריטי אוטו באטורס, שעד כה פעל בעיקר בטלוויזיה, והעבודה שלו הפעם מרעננת וחביבה לצפייה, אך לא מותירה רושם מיוחד.

      את רובין הוד מגלם טארון אגרטון, הזכור מסרטי "קינגסמן". הנוכחות שלו נעימה, אך לא כריזמטית דיו. ג'יימי דורנן, שפרץ בסרטי "חמישים גוונים", מגלם את הנמסיס שלו, וגם הוא כאן לא הרבה יותר מאשר פרצוף יפה. איב יוסון משחקת את מריאן, שהשניים רבים על לבה, ולמרבה הצער דמותה אינה יותר מאשר עלמה במצוקה.

      את השריף מגלם בן מנדלסון, שגילם השנה את הנבל גם ב"שחקן מספר אחת". לא ברור למה מלהקים הוליוודיים בוחרים בו אוטומטית לשחק את האיש הרע - חוץ מדיבור מהיר ופה מלוכלך, הוא לא מפגין תכונות יוצאות דופן כלשהן.

      מלבד ג'יימי פוקס, שום כוכב כאן אינו מצטיין. שחקני המשנה אף מפגינים תצוגות נלעגות, והשילוב בין אלה לשורות הדיאלוג ההזויות שבפיהם יוצר רגעים קומיים שלא בכוונה. יש בסרט גם אתנחתאות קומיות מכוונות, מה שמוליד מישמש מוזר בין סצינות של הומור קליל לרגעים של אלימות בוטה או פאתוס רומנטי.

      רובין הוד (יח"צ , סרטי יונייטד קינג)
      היחיד שמשחק טוב. ג'יימי פוקס מתוך "רובין הוד" (צילום: יח"צ)

      מוזרים גם ערכי ההפקה הנמוכים של הסרט, שהולמים יותר הפקת מתנ"ס ביערות נוטינגהם מאשר תוצר המתיימר להיות שובר קופות הוליוודי. נוסף לכל, ל"רובין הוד" גם יש את החוצפה להתנהל כאילו הוא אינו אלא חלק ראשון בסדרת סרטים, ולהקדיש את כל הדקות האחרונות שלו למעין קדמון לקראת הפרק הבא, כאילו קיומו כבר מובטח.

      אלא שלאור הכישלון הקופתי של התוצר המושמץ, קשה להאמין כי מישהו יטרח להפיק לו המשכון. ניאלץ אם כך להסתפק בסרט זה, וכמובן גם בכל עשרות העיבודים הקודמים לסיפורו של רובין הוד.

      רובין הוד (יח"צ , סרטי יונייטד קינג)
      קוריוז משונה. מתוך "רובין הוד" (צילום: יח"צ)