הכל אינטרסים. הכל פוליטי. זה נכון במסדרונות הכנסת כמובן, זה נכון בעולם העסקים, זה נכון למרבה הפלא גם באולמות בית המשפט וזה נכון מאוד, לצערנו, גם בעולם התקשורת. מי שאומר לכם אחרת, כנראה מנסה למכור לכם משהו.
"אם אצטרך להחליט בין שלטון ללא עיתונות, או עיתונות בלי שלטון - לא אהסס לרגע כדי לבחור באופציה השניה", כתב נשיא ארה"ב השלישי תומאס ג'פרסון במכתבו המפורסם מ-1787 שהילל את חופש העיתונות. מאז השתנו כמה דברים. בשמונה שנות כהונתו של ברק אובמה נמנעו העורכים של העיתון "ישראל היום" מלהשתמש בתמונה של הנשיא האמריקני מחייך. זו לא הייתה יד הגורל, זו הייתה הוראה של העורך העליון. אדם בשר ודם. זו רק דוגמה אחת כמובן על עיתון נגוע באינטרסים, ושקוע בפוליטיקה. בשיא תקופת השיח הציבורי על מתווה הגז הטבעי, באתר מאקו נמנעו מלסקר בהבלטה את העניין וגנזו טור דעה מקצועי שלא היטיב עם הצד של חברת "דלק אנרגיה" בסיפור. בעל השליטה בחברה, יצחק תשובה, כידוע או לא - מחזיק ב-20% מהמניות של קשת, חברת האם של אתר מאקו. זה סיפור שזועק מאינטרסים, ומסריח מפוליטיקה. כשראש הממשלה בוחר להתראיין אך ורק לערוץ 20, זה שקיבל בכלל היתר לשידורי מורשת אבל הפך בצורה בלתי רשמית לשופר חדשותי הזוי - זה פוליטי. כשנוני מוזס מדבר עם ראש הממשלה על אופי הסיקור של ידיעות אחרונות ומנסה לכאורה לסגור איתו דילים - זה פוליטי.
וכל זה לא משנה, כי אפשר להגיד שכולם עושים את זה - אבל גם אם זה נכון, זה לא הופך את זה לבסדר. אמש, בתוכנית "המקור" של ערוץ 10 הזכירו עובדה לא נעימה: באתר וואלה, זה שאתם גולשים בו עכשיו, לא רק שלא חפים מפוליטיקה ואינטרסים. למעשה, במשך כשנתיים אולצו עיתונאיו לפגוע במקצוע העיתונות, ולא פחות חשוב - לפגוע בכם, הגולשים. אפשר לדבר על הלחץ הפוליטי הבלתי ייאמן, על האינטרסים הכלכליים - אבל בסופו של דבר היו כאן עיתונאים, כאלה שנכנסו למקצוע הזה מתחושת שליחות - שנאלצו למכור את הערכים שלהם. גובה המשכורת שלי לא מאפשר לי להתנצל בשם האתר, אבל זה לא מונע ממני להתבייש.
רצה הגורל והתחקיר של ברוך קרא ב"מקור" בערוץ עשר (כלי תקשורת שבעצמו לא חף מאינטרסים, אבל זה יהיה קטנוני להתעסק בהם כרגע) מתפרסם בדיוק בשבוע בו אני אישית מציין שלוש שנים כעיתונאי במערכת החדשות של וואלה! NEWS. הטיימליין, אם לא ברור, די פשוט - הגעתי לאתר החדשות הגדול בישראל בתקופה בה הוא היה נגוע בשחיתות. בדיעבד, קשה לתפוס כמה שלא ניסו להסתיר את זה. כבר ביום הראשון שלי לחפיפה הוזהרתי שאסור, באופן חד משמעי, לפרסם שום דבר שלילי על שרה נתניהו. לגבי ראש הממשלה עצמו ההוראה הייתה מסוייגת יותר: ניתן לפרסם דברים שליליים בעניינו, אך רק לאחר קבלת אישורו של המשנה לעורך הראשי. אבל הכל אינטרסים, כבר אמרנו, והאינטרס שלי באותם ימים היה לפרנס את משפחתי - ולכן בלעתי את הבושה והתחלתי לעבוד. ב-99% מהזמן שלי ממילא לא התעסקתי בענייני ביבי ושרה, ולכן זה לא הפריע לי יותר מדי - אך במקרים המעטים בהם כן נאלצתי להעלים ידיעות לא מחמיאות או לקדם ידיעות חנופה מביכות לאשת ראש הממשלה, נאלצתי לבלוע את הגאווה, ולעשות את זה. בהמשך גיליתי שזה לא רק ביבי ושרה - אם במקרה השבוע כחלון לא בא טוב בעין לראש הממשלה, אז ידיעות בענייניו יוצנעו; אם בנט פתאום עושה איזה מעשה שעלול להיטיב עמו ב"בייס" הימני אז כדאי לפרסם איזה טור דעה שלילי בעניינו; ואם יש איזו פרשה שעלולה להביך את אשת ראש הממשלה - כדאי למצוא איזה ספין צהוב ועסיסי כדי להרחיק את עיני הציבור מאותה פרשיה. זה נעשה ביודעין, לא במחשכים - והכל על ידי אנשי חדשות מצויינים ואמינים. כן, זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא.
וזה אולי הדבר הכי מדהים בצפייה בתחקיר "המקור" אמש. רוב האנשים שבחרו להתראיין, מי בפנים גלויות ומי בעילום שם - הם אנשי חדשות מצויינים. עיתונאים אידיאולוגיים, ישרים ואמינים. בעולם מושלם הם היו מתפטרים בזמן אמת ופותחים אתר מתחרה שיהווה אלטרנטיבה איכותית למה שהפך להיות בפועל עוד שופר של ראש ממשלה חשוד בשחיתות. אבל הם לא עשו את זה, בדיוק מאותה סיבה שאני לא עשיתי את זה - מכיוון שבשביל להאמין בחלום האוטופי של עיתונות חופשית ועצמאית בישראל צריך לעצום את העיניים. זאת הבעיה עם חלומות, צריך לישון בשביל לחוות אותם. גלי גינת, בעבר כתבת המשפט של וואלה, צוטטה בכתבה ברגע של כנות בו אמרה בפשטות: "לא הייתה לי את הפריבילגיה להתפטר", וזה בעצם כל הסיפור.
בעולם האמיתי, זה שנשלט על ידי בריונים כמו בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, התקשורת נרמסה מזמן מתחת לרגלי השלטון. בימינו, קשה להבדיל בין כלבי השמירה של הדמוקרטיה לבין הצבועים חולי הכלבת שנשלחו לבזוז את מה שנשאר מהיוקרה העיתונאית. כל עוד כלי התקשורת נשלטים על ידי אנשי עסקים ציניים שכל מטרתם היא למנף את שליטתם בעולם התקשורת לשאר עסקיהם - כל מה שנשאר לעיתונאים אמיצים בישראל הוא לנסות לעשות את העבודה שלהם, זאת שהם מאמינים שהיא שליחות - להביא לידיעת הציבור כמה שיותר מידע שרלוונטי לחייהם - תוך כדי שהם עוצרים את הנשימה ומתעלמים מריח החרא של הביוב בו הם עובדים. כן, אין לי דרך יפה יותר להגדיר את זה.
זה לא חייב להיות ככה, וזה אולי הפספוס היחיד של המקור. ג'רי סיינפלד נהג להתלוצץ על כך שאירועי השעה בכל העולם נוטים להתאים את עצמם, בדרך נס, בדיוק לגודל של העיתון בכל יום. זה נכון גם לכל מהדורת חדשות וכל תוכנית תחקירים. וכך, הביקורת היחידה שפיון קטן ממערכת חדשות משתקמת ברחוב אבן גבירול בתל אביב יכול לתת למערכת "המקור", היא שהם נאלצו לערוך לתוך תוכנית מוגבלת בזמן את סיפורה של קריסת התקשורת החופשית בישראל, סיפור שצריך להדאיג כל אזרח בישראל. המקור הצליחו לארוז אסון בקנה מידה לאומי לתוך פרק זמן של שעה ורבע כולל פרסומות, והפכו אותו לסיפור על כלי תקשורת אחד שנקלע לתוך סחרחורת פוליטית שהוא לא בחר להיות חלק ממנה. הסיפור של תיק 4000 גדול יותר מכמה סיפורים, עסיסיים ככל שיהיו, על וואלה ושרה נתניהו - הוא סיפור על ניסיון לינץ' בדמוקרטיה הישראלית. דוד ורטהיים, לשעבר עורך מדור הברנז'ה של האתר, עוד ניסה להגניב כמה מילים על כך שיש עוד הרבה כלי תקשורת שפעלו וממשיכים לפעול בצורה מושחתת, אבל אם לעשות פראפרזה על ציטוט חשוב של מנהיג חכם: "זה משעמם אותנו, זה לא מעניין אותנו".
בסופו של דבר, למרות הצילומים המרשימים מהאוויר של צומת הקסטל בתל אביב, תחקיר "המקור" לא חידש הרבה מעבר למה שכבר היה ידוע ופורסם בתקשורת מזמן. רוב המרואיינים לכתבה זכו להוציא קצת קיטור, ואני מבין אותם - סביר להניח שהייתי עושה את אותו הדבר במקומם. הזדמנות לגאולה באמצעות התוודות והכאה על חטא היא דבר נדיר, אך חשוב לספר שישנם עובדים אחרים שלא זכו ל-15 הדקות התהילה שלהם, והם שילמו את המחיר על השחיתות שפשתה בוואלה באותה תקופה. זה די מדהים לראות את התגובה של ראש הממשלה בסוף הכתבה, שממשיך את קו ה"לא יהיה כלום כי אין כלום" אחרי שרואים את אבי אלקלעי, עורך האתר בעבר, מעיד בקול רם וברור על כך שקיבל הוראות עריכה מפורשות מתוך לשכת ראש הממשלה.
חשוב גם לציין שמערכת החדשות של וואלה השתקמה מאז, ועצם הפרסום ששם אותה מתחת לזכוכית מגדלת ברנז'אית עשה לה רק טוב בדיעבד. אפילו נעשה צדק פואטי מסוים בכך שמערכת החדשות של וואלה! NEWS הייתה זו שחשפה את "קלטת הפסי-כו-לו-גית" של שרה נתניהו, שהפכה לחלק מהפולקלור הישראלי. ועדיין, גם אם וואלה שרדה את המכה הזאת הפעם - זה לא אומר שהתקשורת הישראלית ניצלה. להפך. עם ציבור מוסת שחושב ש"עמותות השמאל מביאות ערבים בכמויות לקלפיות", ומאמין שהתקשורת מנסה "להפיל ראש ממשלה מכהן", קשה לזהות אופטימיות בקצה המנהרה. הלוואי שאני טועה.