אוקיי, אז מסתבר שיש תוכנית בשם "גוט טאלנט ישראל" ואמש עלתה ב"רשת 13" עונתה השנייה. "גוט טאלנט" היא תכנית כישרונות מאוד אקלקטית, מכל בחינה. הקריטריונים להיכנס אליה מאוד גמישים, מכל בחינה. לא צריך להיות בעל כישרון ספציפי כדי להתמודד בה, מספיק כישרון כלשהו. גם לא נדרשת איזו הכשרה ספציפית כדי לשפוט בה, מספיק להיות מורן אטיאס.
בזה אחר זה עולים לבמה ילדים, רקדנים, ילדים-רקדנים, אקרובטים, סטנד-אפיסט אימה (מה?!), אמן אלחוש (כנ"ל). התחושה המתקבלת היא משהו דומה לחווית הצפייה של פעוטות ביו-טיוב: זה מתחיל מסרטוני אנבוקסינג של ביצי קינדר ונגמר בספיידרמן שמכניס להיריון את אלזה. אין לך שום שליטה או דרך הגיונית להסביר את המסלול התוכני שהביא אותך מנקודה א' לנקודה ב'.
הבעיה של "גוט טאלנט", היא שהתוכנית היא מעין קרקס נודד של ווירדואוז וכישרונות מרשימים באמת. אבל הם כולם כרוכים יחד באופן שמאוד מבלבל את הצופה. צריך לזכור שלצופים בבית אין הכשרה מקצועית לזהות כישרונות (ובכך הם לא מאוד שונים מהשופטים, אגב). ולכן כשהם רואים מופע אקרובטיקה אפריקאי שומט לסתות ואז שומעים את קול הפעמונים של יעל דנון בת ה-12 שרה קולדפליי הם לא בדיוק מבינים איך למדוד את האחד מול השני.
זה בדיוק מה שתכניות כישרונות תמטיות - כאלה שסובבות סביב שירה למשל - מפשטות עבור הקהל. רוב האנשים לא יתקשו להשוות בין כישרון השירה של מתמודד א' למתמודד ב'. אבל אם הראשון פיצח קובייה הונגרית, והשניים עשו אקרובטיקה רומנטית בתוך חישוק ענקי - איך אתה אמור להשוות ביניהם? או כמו שאמרו בסרט "סיפורו של וויל האנטינג": אלה תפוחים ותפוזים.
דוגמה אחרת: תוכניות בישול. אלוהים יודעת שכאלה יש לנו בשפע כרגע. שם אמנם הצופים מנועים מלחוות את הכישרון של המתמודדים בדרך המובנת מאליה - לטעום ולאכול, אבל לשם כך יוצרים משימות אחידות שמודדות את כולם לפי איזה סטנדרט אחיד ובר השוואה (ע"ע: "תבשלו לנו את הלב שלכם"). עכשיו תארו לעצמכם שמישהו ישאל אתכם מה יותר טוב בעיניכם: הביצוע של נינט ל'ים של דמעות' בגמר בניצנים, או מנת הגמר של אבי לוי?
בהיעדרו של איזה חוט מקשר בין מקטעי הכישרונות שנורים עלינו מהמסך, קל מאוד לאבד פוקוס ב"גוט טאלנט" ולא הרבה אחריו אובד גם העניין. זו תכנית שיהיה קל במיוחד לזפזפ בה, לשכוח את עצמך ולא לחזור.
מנחי התוכנית אסי ישראלוף ועפר שכטר אמנם עושים מאמץ ראוי להערכה לייצר איזו זרימה חיננית בין הקפיצות התזזיתיות ממתמודד למתמודד, אבל זה אכן כרוך במאמץ והוא מורגש. בנקודת הזמן של פרק הפתיחה, הם מסתמנים כחלק הלא רע מהפאזל הכאוטי הזה של התכנית, אבל לא בלתי סביר שאחרי 2-3 תכניות גם השטיק שלהם ימצה את עצמו.
עוד עניין ששווה להתעכב עליו הוא ש"גוט טאלנט" אינה עוסקת בכישרונות, כי אם בטאלנטז. וסקאלת השיפוט בה נעה בין וואט דה פאקקקק ו"רד באזר" לאמייזינג, פנטסטיק וספקטקיולאררררררר (אני מסתכלת עליך, אורי גלר). רק חבל שבשורה התחתונה זה פשוט בורינג.