לפני קצת יותר משנה, הגיע לאקרנים "פלא" והמיס את הלבבות. הוא התגלה כהצלחה גדולה בארצות הברית ובמדינות אחרות, וגם בישראל מכר מאות אלפי כרטיסים - אף שלא היה באנימציה, לא התבסס על קומיקס ולא היו בו גיבורי-על או מכוניות מהירות וכיוצא בכך.
בסוף השבוע האחרון, שוב בחודש נובמבר, עלה למסכים סרט בשם "פתאום משפחה", שמנסה לתפוס את המשבצת של "פלא" ולהתייצב כתשובה של 2018 לשובר הקופות הזה. עדיין אי אפשר לקבוע אם יזכה כאן לשמץ מאותה הצלחה כלכלית, אבל דבר אחד בטוח: גם זוהי יצירה אפקטיבית ביותר.
בדומה ל"פלא", גם כאן מדובר בדרמה העוסקת במשפחה, בהורות ובילדים המתקשים להסתגל למסגרת, ועושה זאת תוך העלאת סוגיות חברתיות, שימוש חסר בושה במניפולציות רגשיות ובעזרתם של שני כוכבים סימפטיים. אז היו אלה אוון ווילסון וג'וליה רוברטס. כאן, מדובר במרק וולברג וברוז ביירן.
בניגוד ל"פלא", שהיה מבוסס על רב-מכר, מה שכמובן חיזק את הפוטנציאל הקופתי שלו, כאן הסרט אינו בהשראת מקור ספרותי, אלא סיפור מן המציאות - סיפורו של הבמאי שון אנדרס. וולברג וביירן מגלמים את בני דמותם שלו ושל שותפתו לחיים: זוג החי לבדו, ונשוי פחות או יותר באושר ויחסית גם בעושר, המחליט לאמץ שלושה ילדים.
השלושה, שמוצאם היספני, מגיעים מבית הרוס של נרקומנים, מה שיצר אצלם שלל טראומות, חרדות ובעיות התנהגות. השילוב בין אלה לחוסר הניסיון של הזוג המאמץ, יחד עם ההבדלים ברקע התרבותי ועם העובדה שמלכתחילה הורות היא אף פעם לא פיקניק, מובילה כמובן לרצף בלתי פוסק של דרמות.
אף שכל זה מבוסס על חייו של אנדרס, בכל זאת מפתיע למצוא את שמו בדרמה שכזו. אחרי הכל, בעשור האחרון הוא היה מעורב כתסריטאי, מפיק ובמאי בכמה מן הקומדיות הכי פרועות וגסות שנעשו בהוליווד - למשל שני הפרקים בסדרת "גבר גבר", "זה הבן שלי", "היא לא בליגה שלך", "טיפשים בלי הפסקה 2", "סקס דרייב" ועוד מהתלות שרק מן השם שלהן אפשר להבין את אופיין.
הרקע של אנדרס ניכר לאורך "פתאום משפחה", שמשתמש בהומור בוטה גם במעמדים הרגישים והטעונים ביותר - אפילו פגישה הרת גורל בשירותי הרווחה היא כר פורה להניח עליו כריות פלוצים. בתחילה, זה נראה סר טעם. המערכה הראשונה של הסרט קשה לעיכול, ולרגעים נדמה כי שם הולם יותר בשבילו היה "משפחה בהקאה".
אך לאט-לאט, הסרט מתחיל לתפוס. השימוש הלא צפוי בהומור מוסיף לו מקוריות ועוקץ. נוסף לכך, כיוון שגם בחיים עצמם מתערבבות להן הקומדיה והטרגדיה, השילוב הזה גם מוסיף לו אותנטיות. ממד זה מתחזק עוד יותר הודות לכך ש"פתאום משפחה" לא מהסס להציג אף נדבכים לא נעימים מן החיים של גיבוריו, כולל כאלה שלא תמיד מובן מאליו לראות על המסך בתוצרים הוליוודיים.
למעשה, הסרט מסמן וי כמעט על כל אלמנט אפשרי בחיים האלה: התמכרויות, הפרשות, התבגרות מינית ופשיעה מינית ברשת, אלימות פיזית ומילולית, מוות וגזענות ומה לא. אילולא האתנחתות הקומיות הרבות והנוכחות של כוכבים בעלי שם, "פתאום משפחה" בקלות יכול היה להיות דרמה בריטית קשת יום וחמורת סבר, או יצירה יפנית שזכתה בדקל הזהב בפסטיבל קאן.
מלבד וולברג וביירן, מציג הסרט עוד כמה פנים ותיקות ומוכרות: אוקטביה ספנסר, אותה ראינו לאחרונה ב"מאחורי המספרים", "חיבור פשוט" ו"צורת המים", מגלמת עובדת בשירותי האימוץ; ומרגו מרטינדייל, הזכורה לאחרונה בעיקר מן "האמריקאים", "האישה הטובה" ועבודת הדיבוב שלה בתפקיד עצמה ב"בוג'ק הורסמן", מצטיינת כאן כאמו של האב המאמץ וחסר האונים, שבניגוד אליו, יודעת דבר או שניים על חינוך ילדים.
עם זאת, את ההצגה גונבת שחקנית פחות מנוסה ומוכרת, אך כזו שלבטח תהפוך לאחת הכוכבות הצעירות המדוברות בעולם כבר בשנתיים הקרובות. הכוונה היא לאיזבל מונר, בת 17 כיום, שכבר התרשמנו ממנה השנה ב"סיקאריו: הנקמה", ובקרוב נוכל לראות אותה גם מגלמת את התפקיד הראשי בעיבוד הקולנועי ל"דורה". כאן, הנערה המוכשרת מגלמת את האחות הבכורה והמתוסבכת מבין שלושת הילדים המאומצים, ועושה זאת בצורה מלאת נוכחות, בגרות, אופי ועוצמה רגשית.
גם בזכותה, "פתאום משפחה" מצליח לרגש כמעט לאורך כל הדרך - אפקט שהוא חוויתי ולכן קשה להסביר אותו במילים. נאמר רק שהסרט אמנם משעשע לפרקים וכיאה להיותו הוליוודי גם חותר לעבר הפי-אנד, אך יש בו גם הרבה רגעים קשוחים ועצובים. הצפייה הזכירה לי ראיון שהתפרסם לפני שבוע במעריב עם שלמה בר, שסיפר כי "ילדים זה שמחה" השתרש אמנם כשיר אופטימי וחגיגי, אך במקור היה שיר מחאה אירוני על המצב הכלכלי הקשה שהוא מנת חלקן של רוב המשפחות מרובות הילדים. כמוהו, גם הדרמה הזו לא פחות קשה ומרה מאשר שהיא מתוקה ומבדרת.
חוץ מביירן, וולברג, מונר וכן גוסטבו קיירוז וג'וליאנה גמיז שמגלמים את אחיה ואחותה הצעירים, על הכרזה של הסרט אפשר גם לראות כלב גדול ופרוותי. ניתן היה להסיק מכך שיהיה לו תפקיד משמעותי בעלילה, והרי ראינו לא מעט דרמות משפחתיות בהן הכלבלב דומיננטי, אך בפועל, הוא כמעט לא נוכח על המסך, ודומני שאין אפילו רגע אחד בו מישהו מוציא אותו לטיול. האם התסריט ייעד לו מקום משמעותי אך אז התגלה כי הכלב שאמור לככב לא משחק מספיק טוב ולכן הוחלט לצמצם את הנפח שלו? ואולי הקטעים בכיכובו נחתכו בעריכה, כי "פתאום משפחה" ארוך למדי (כשעתיים) גם כך? משונה ביותר.
בעיה קצת מהותית יותר היא שבסופו של דבר, מדובר בעוד סרט הוליוודי המתאר כיצד זוג לבנים טובי לב גואלים אנשים מרקע פחות פריבילגי. "פתאום משפחה" אמנם מודע לכך, ורוב הזמן מנסה להתמודד באופן ראוי להערכה עם הפטרונות הבנאלית שיש בו, אך המערכה האחרונה שלו כבר מוותרת על הניסיון המורכב הזה, לטובת פתרונות פשוטים.
למרות ההסתייגויות החשובות הללו, "פתאום משפחה" מתגלה כסרט ראוי: במה ליכולות הלא תמיד מנוצלות מספיק של וולברג ושל ביירן ולכישרון המתפרץ של מונר, וחוויה מרגשת ומהותי מכך - מעוררת השראה. נכון, הוא לא יזכה בפרסים וגם לא בפסלונים, אבל בהחלט ייתכן כי בתום הצפייה בו, יהיה לפחות זוג אחד שיחליט בעקבותיו לפרוש חסות על ילדים הזקוקים כך, וזה חשוב יותר מאוסקרים.
