בתקופה בה שיחקה באחת ההצגות הראשונות שלה, עברה השחקנית לימור גולדשטיין תקיפה מינית. שחקן מפורסם ששיחק לצידה הגיע לביתה וכפה עצמו עליה. למרבה המזל, גולדשטיין הצליחה להתנער ממנו, אך הסיפור רדף אותה שנים ארוכות. לאורך חייה סיפרה בראיונות שונים על המקרה, והקוראים הערניים הצליחו להבין במי מדובר. מהר מאוד שמו ותמונתו צצו ברשתות החברתיות ולמעשה עד היום מנוע החיפוש של גוגל משלים יחד עם שמו את הצירוף "הטריד מינית".
עד היום, גולדשטיין מסרבת לחשוף את שמו. "הוא איש זקן ומאוד חולה ולא עובד", היא מסבירה. "הוא לא נמצא בעמדה שהוא יכול להזיק לאף אחת. אין לי שום צורך להגיד 'זה האיש'. איזה טוב זה יעשה? אין בי נקמנות כלפיו". אבל ייתכן שלא רק החמלה מניעה אותה, אלא גם חשש. אחרי אחד הראיונות בו חזרה על פרטי המקרה, העיתונאי מתי גולן פרסם ביקורת חריפה על גולדשטיין.
בטור שלו הוא לא פסח על אף קלישאה. קבל על עיתוי הפרסום שנים ארוכות אחרי האירוע, טען שהתקיפה לא הייתה נוראית כפי שהצטיירה, ואף העלה טענה שכל זה לא נועד אלא כדי לקדם את ההצגה שלה. ספק אם היום הביקורת האלימה של גולן הייתה מקבלת במה. ובכל זאת, שלוש שנים אחרי, ערב עליית ההצגה "אוסלו" בכיכובה בתיאטרון בית לסין, הריח החריף של הביקורת ההיא עדיין לא נעלם וגולדשטיין מדברת בחשש על המקרה ועדיין לא מוכנה לחשוף את שם התוקף.
כבר כמעט שלושה עשורים שגולדשטיין, 50, מנהלת את קריירת המשחק שלה בהצטיינות. ההזדמנות הראשונה שלה ניתנה לה בגיל 22, כשסיימה את לימודי המשחק. הבמאית נולה צ'לטון ליהקה אותה אז להצגה "על עכברים ואנשים" בתיאטרון הבימה ומשם - לתפקידים ראשיים רבים בתיאטרון חיפה, בטלוויזיה ובקולנוע ולתיאטרון הקאמרי ששימש לה בית שנים ארוכות. מבחינתה, לא היה רגע מסוים של פריצה ולא תהום או דעיכה ואף לא שנים בלתי נשכחות מנגד. אלא רק עוד ועוד הזדמנויות להוכיח את עצמה, ציר ארוך של תפקידים, דריכות ומתח שאינם מרפים גם היום.
בהצגה היא מגלמת את מונה יול, עובדת משרד החוץ הנורווגי שלה היה, יחד עם בעלה טריה לארסן, תפקיד מרכזי בהתנעת הסכמי אוסלו. גולדשטיין עצמה לא יצרה קשר עם יול האמיתית. היא לא חיפשה לגלם את הדמות, אלא את הרעיון. "אני מעריכה אנשים כמוה, שמזיזים את הצרכים הפרטיים שלהם הצידה ועושים משהו גדול, אמיתי ונטול ציניות כלפי העולם", היא מספרת. ערב עליית ההצגה היא התעוררה לפנות בוקר בביתה ומוחה קדח מטקסטים, תאריכים, מספרים, שמות ואירועים וצורך עז לדייק. הרי בניגוד להצגות אחרות, כאן הקהל מכיר את העלילה ויודע מה קרה בסוף.
עד רגע לפני העלייה לבמה עוד החזיקה את המחזה בידיה, הופכת בו, מנסה לשנן עוד שורה, להפנים עוד מהלך, עד שהשחקן שלצידה, אילן דר, נזף בה והפציר בה לעזוב את הטקסט. "לפני כל צאת פרויקט והצגה, יש לי חרדות", היא מודה. "אבל אני לא בפאניקה. אני דרוכה, אני חפרנית עד הרגע האחרון ואני אף פעם לא יודעת איך יקבלו את זה. המפגש של הצגה עם קהל הוא נעלם מאוד גדול".
בניגוד לתפקידים קודמים, בהם חיפשה אתגר או עומק רגשי, גולדשטיין בחרה להשתתף בהצגה ממניעים אידיאולוגיים. חשוב היה לה לספר את הסיפור מאחורי הסכמי אוסלו, ובעיקר לאותת שיכול להיות פה אחרת. גם בחייה הפרטיים היא עוסקת בפעילות פוליטית: היא חברה בתנועה לאיכות השלטון, לוקחת חלק בתנועת נשים עושות שלום, ומשתדלת להשתתף בהפגנות ויוזמות חברתיות. לא בטוח שבאקלים הנוכחי הבחירות האלה מסייעות למעמדה של מי שב-2011 נבחרה להנחות את טקס הדלקת המשואות הממלכתי.
יש לך לא מעט להפסיד במאזן הזה. אולי עדיף להצניע את רוח המחאה?
"הפגנות זה הדבר היחיד שניתן לעשות, למעט פתק הצבעה. זה חשוב, וזה עדיין מותר ואכפת לי ממצב הדמוקרטיה, מחופש הדיבור, מהשחיתות הגואה, מהמאבק באלימות נגד נשים, מזקנים, נכים וניצולי שואה שמתנהגים אליהם כמו זבל. נשגב מבינתי כיצד הממשלה מצביעה באופן עקבי נגד העם שלה רק כי האופוזיציה הציעה את החוקים האלה. כיצד חברי ממשלה והעומד בראשם יוצאים נגד שומרי החוק - זה מסוכן, זה אנרכיסטי וזה לא אני. לגבי דעותיי, הן מעניינת כקליפת השום והן יישכחו מחר. אני לא באמת יכולה להשפיע על כלום. עם זאת, לצערי אני חיה בעידן מאוד אלים, שבו להיות 'שמאלני' הפך לקללה. ועדיין - אני נושאת בגאווה את מי שאני".
התגובות של הקוראים להתבטאויות האלה עלולות להיות חריפות.
"אין לי שום כוונה לקרוא סחי וקיא של מילים. אני לא מוכנה להרגיש תחת טרור של מילים או תחת טרור של דעות. זה נכון שאנחנו בעידן שבו קשה להגיד שאתה ליברלי, ותומך בתהליך השלום. אבל רגע, יש מישהו שלא אמור לתמוך בתהליך של שלום? זו אמורה להיות שאיפה בסיסית של כל אדם".
בואי נגיד ככה - אם ההצגה הזו הייתה עולה בתיאטרון פרינג', ספק אם הייתה מקבלת תמיכה באווירה הציבורית היום.
"המחזה הועלה בהצלחה בלונדון וניו יורק ובקרוב הבנתי שגם בקנדה. זה נראה לי רק טבעי וכמובן חשוב להעלות אותו כאן. להציף בעיות זו לא הסתה. יחד עם זאת, החשש שלי הוא שבשלב הבא העברת ביקורת גם תיחשב הסתה. אנחנו קוראים בספרי ההיסטוריה ומנסים לחשוב על מדינות אחרות, איך קרו תהליכים שהובילו למשטרים פשיסטים? זה קרה בבת אחת? איך זה יכול להיות שעם מביא על עצמו כזה דבר נורא? אני מסתכלת מסביב ואומרת - וואו, אני בתוך תהליך כזה. תהליך שאני מרגישה שהולך למקום פשיסטי. זה הזוי".
נוצר בין קהילת האמנים בארץ לבין מירי רגב דיאלוג קבוע - היא עולה לבמה, נואמת נאום פרובוקטיבי, והקהל נענה לה בבוז. גם את?
"אני אדם לא מתלהם. הייתי כמובן בהפגנה נגד חוק הנאמנות בתרבות שהתקיימה בסינמטק, אבל בואי נהיה פרגמטים - אמנים זו קבוצה מוחלשת".
למה? נדמה שמדובר בקבוצה עם המון חשיפה, כוח ופופולריות.
"כי זו קבוצה מאוד תלותית. תמיד אמנות צריכה ספונסר. למכור ציור זה לא כמו למכור לחם. לא חייבים הצגה. אז איזה כוח יש לנו? הכוח היחיד שיש לנו זה בהיותנו פלטפורמה ליחסי הציבור של מירי רגב, אני חוששת. אני חושבת שהתרבות מעניינת אותה כקליפת השום, היא לא מתחילה להבין את הנזק שהיא עושה. מירי רגב לא מבינה בתרבות, היא אפילו מנפנפת בזה שהיא לא מבינה בתרבות. אנחנו בעידן כזה שלא להבין בתרבות זה נורא פופולרי".
מזהים אותך ברחוב?
"לפעמים".
איזה תגובות את מקבלת?
"זה תלוי. בתקופה שיש לי סדרה בטלוויזיה, אני מזוהה עם הסדרה. כיוון שאני עובדת בעיקר בתיאטרון, אנשים מזהים אותי אבל לא יודעים בהכרח איפה למקם אותי. השאלה שאני הכי לא אוהבת ששואלים היא 'תזכירי לי במה שיחקת'. ואז אני אומרת 'נו באמת, אני עובדת עוד מעט 30 שנה, מאיזו שנה אתה רוצה את הרזומה שלי?' יש כאלה שזוכרים אותי ממשהו ספציפי ויש תגובות משעשעות. לפעמים אומרים לי שאני נראית יותר צעירה במציאות, או יותר רזה במציאות או שואלים אם אני אחותי הקטנה. הרבה פעמים מחמיאים לי על 'החיים זה לא הכל'".
ששיחקה שם בכלל ענת וקסמן.
"חושבים שאני זו היא. אז ענת וקסמן יקירתי, שתדעי, יש כמה מאות תגובות שהגיעו אלי בטעות ואני שולחת אותן אלייך".
בהצגה "אוסלו" משחקות שתי נשים בלבד מתוך 15 התפקידים שעל הבמה. המיעוט הנשי אינו מקרי, והוא משקף נאמנה את הזירה הפוליטית והמדינית המסורתית. לצידה של גולדשטיין שבתפקיד הראשי, משחקת בחן רב עדי גילת בתפקידי משנה מתחלפים; אשתו של שר החוץ, המבשלת והמארחת, דמויות מסורתיות ללא מקום מרכזי בעלילה. שפר מזלה של גולדשטיין ויול היא דמות מפתח בהצגה. מדובר בתפקיד חריג בתעשיית הבידור. בתיאטרון במיוחד, נדמה שלנשים מעל גיל מסוים יש מעט מאוד תפקידים מרכזיים, ורובם על הסקאלה של אם הגיבור או אשתו.
"אנחנו חיות בעולם מאוד גברי, אמנם כבר המון שנים יש תהליך פמיניסטי, אבל יש עוד דרך ארוכה ללכת בה. אין ספק שרוב התפקידים הם לגברים בכל המדיות: בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. בנוסף יש את העניין הגילאי - כשהייתי יותר צעירה, היו כמה וכמה סדרות שהובלתי, 'ייסורי אפרים', 'האישה באפור', 'טיפול נמרץ', 'עוד משפחה וחצי'. היום אני בת 50. תסתכלי בטלוויזיה או בקולנוע, אין תפקידים ראשיים לנשים בגיל הזה לצערי הרב. וזה לא נכון רק למקצוע שלי. הבעיה היא שזה על חשבון האיכות, כי ככל שאנשים מתבגרים, הכלים שלהם רק משתכללים. היום אני שחקנית הרבה יותר טובה מאשר הייתי לפני 10 שנים ולפני 30 שנה. לצערי, אנחנו מפגרים אחרי העולם בעניין הזה. אני רואה שחקניות בגילי, למשל ג'וליה רוברטס וג'ניפר אניסטון, שעדיין נתפסות כנשיות ומקבלות תפקידים מרכזיים. אין ספק, נשים ככל שהן מתבגרות - הן מודרות יותר. השוביניזם לא פסח על התחום שלי וגברים עדיין שולטים בו. אחת הסיבות היא שלאורך ההיסטוריה רוב המחזאים היו גברים והם כותבים על מה שהם מזדהים איתו. תודה לאל שהיום יש יותר כותבות".
ועדיין, התיאטרון הישראלי כמעט כולו מנוהל על ידי גברים ורוב עבודות הבימוי הן של גברים. אחרי שנים בתיאטרון הקאמרי בניהולם של עמרי ניצן ונעם סמל, עברת לבית לסין אותו מנהלת ציפי פינס. את מוצאת הבדל?
"לעבוד בתיאטרון שמנוהל על ידי אישה זו גישה אחרת. יש בהחלט הבדל לטובה מבחינת היחס לנשים כשחקניות מובילות. עבדתי שנים ארוכות בקאמרי והיו לי יחסים נפלאים עם המנהל האמנותי עמרי ניצן, וקיבלתי תפקידים נפלאים. אבל הזווית שלו כמנהל גבר היא באופן טבעי הזדהות עם גברים. הוא בטח לא חשב באג'נדה כזו, אבל זו המציאות. ציפי פינס מעצם היותה אישה מקדמת באופן פנטסטי שחקניות".
איך הקהל קיבל את ההצגה החדשה?
"הקהל מקבל נהדר וזו שמחה גדולה, כי ההצגה והנושא חשובים לכולנו. חשוב להעלות את הצגה דווקא בתקופה כזו, שבה גם אלה שהאמינו בתהליך השלום כבר כל כך מיואשים ממנו. אז אני רואה את ההצגה בתור הצצה, תזכורת, עפעוף לזיכרון. כמו להגיד 'תקשיבו, זה היה פה לפני שניה, חתמנו על הסכם עם מי שאז נתפס כמר שבאויבנו, ואיתו עשינו שלום, לא עם מישהו אחר'".
היה חשש לפני שהיא עלתה?
"נורא לא רצינו להביא כובד, לא רצינו שאנשים יגידו 'מה אני צריך ללכת לראות אקטואליה בתיאטרון, יש לי מספיק מהזוועות האלה בעיתונים', יש המון הומור בהצגה וגם חשוב לנו לתת גוד טיים. אנחנו לא רוצים שאנשים יסבלו".
גולדשטיין בכלל גדלה בבית ימני. אביה, אריה גולדשטיין, היה עוזרו של חבר הכנסת לשעבר יגאל הורוביץ שכיהן כשר המסחר והתעשייה ואף שימש דובר תנועת הליכוד בימי בגין, בתקופה בה יוסי ביילין מונה לדובר המערך. גולדשטיין האב וביילין בכלל הכירו בנעוריהם בחוג תיאטרון הבימה לנוער בתל אביב. באחת ההצגות השבוע ביילין השתתף בפאנל בעקבות ההצגה וגולדשטיין ניגשה אליו בסופו מיהרה למסור לו ד"ש מאביה.
"הם עשו חזרות בבית של סבתא שלי כשהיו בהבימה וביילין אכל את הגפילטע פיש שלה ומאוחר יותר בבגרותם הם נפגשו שוב במסדרונות הכנסת".
אז גדלת בתור ליכודניקית?
"גדלתי בבית כזה ואפשר לומר שישבתי על ברכיו של בגין ולא באופן מטאפורי כי אבא שלי היה מביא אותי לכנסת כשהוא עבד שם. אבל לא גדלתי להיות ליכודניקית ואני חושבת שגם אבא שלי היום כבר לא ליכודניק. אני באה מבית מאוד ערכי, שהיושרה היא נר לרגליו ונראה לי שלאבא שלי מאוד קשה עם מה שקורה עכשיו בליכוד. בכל מקרה, כשגדלתי, פיתחתי דעות עצמאיות משלי".
אז בעצם זה היה בית ימני, ריאלי, והלכת בכיוון אחר. סוג של מרד נעורים?
"אני זוכרת שההורים שלי אמרו בהתחלה 'כן, טוב, זה החברים שלך האמנים, ברור שתהיי שמאלנית'. אבל אני חושבת שהיום הם מכבדים גם את האמנות שלי וגם את דעותיי והיום אנחנו גם לא חושבים כל כך שונה".
בתחילת דרכה, גולדשטיין, אז סטודנטית צעירה למשחק באוניברסיטת תל אביב עסקה בעבודות מזדמנות. בין היתר ליצנות, פנטומימה, דוגמנות ומודל עירום.
אז יש אנשים שמחזיקים ציורי עירום שלך בבית שלהם?
"יש מצב".
זה לא מפריע לך?
"לא. זה לא היה פורטרט, וחוץ מזה, אני לא בטוחה שהם מקשרים בין מי שהם פגשו אז כשהייתי סטודנטית למי שאני היום. ואם מקשרים, שיבושם להם, זו אמנות".
כמה שנים מאוחר יותר השתתפת בסרט "מנת יתר", שגם בו היו סצנות עירום. זו זכור לך כחוויה חיובית?
"אין פה אישו".
גם היום תעשי את זה אם יבקשו ממך?
"לדאבוני הגוף שלי הוא לא כמו הגוף שהיה לי כשהייתי בת 20. אמנם גוף מתוחזק להפליא אבל זה גוף של אישה בת 50. אז אם במאי יגיד שזה נורא חשוב ויראה לי בתסריט שזה באמת נכון, אני בטח לא אחבל לו ביצירה, אבל אני אשתדל לדאוג שזה יהיה אסתטי".
ולא מפריע לך שהילדים יראו?
"הילדים שלי (גולדשטיין נשואה ואמא לאורי בן 15 ולדניאל בן 11 - י"ג) נולדו לאמא שחקנית. מיום היוולדם הם התרוצצו מאחורי הקלעים וראו את כל ההצגות שלי. הם בוחרים מה הם רוצים לראות מהעבודה שלי ומה לא ולא הכול הם ראו. את 'מנת יתר' למשל הם לא ראו, ואם הם ירצו הם יכולים".
דיברנו על תחילת דרכך. ואני שוב רוצה להחזיר אותך לתקיפה המינית שעברת אז. בכל זאת מדובר בשחקן מאוד מוכר, ויכול להיות שיש ערך בפרסום שמו.
"אין לי צורך להעניש אותו עכשיו. תראי, מעולם לא הסתרתי את העובדה שהותקפתי מינית כמו רבות מאחיותיי בעולם. כשנשאלתי על כך, עניתי. כך עשיתי גם בשנים קודמות. לא היה פה שום דבר חדש. התראיינתי לפני כשנה, וזה היה בתקופה בה התחיל קמפיין מי טו והתפוצצה הפרשה עם איבגי. נשאלתי על כך, ועניתי שעם איבגי לא חוויתי שום דבר רע, אלא להפך, הייתה לי עבודה מקצועית טובה אבל כמו נשים אחרות גם אני חוויתי את זה במקומות אחרים. לא חיפשתי להוציא את הסיפור לאור ואין לי ולא היה לי צורך לעלות אותו על המוקד, לא אז ולא עכשיו. הסיפור הזה ישן, זה קרה כשהייתי בת 22. וטיפלתי בסיפור עם עצמי כמו שהייתי צריכה לטפל בו. אבל כשנשאלתי עניתי. אני לא לוקחת אחריות על ההקשרים של אנשים והמסקנות שלהם".
אבל אם עוד נשים נפגעו ממנו?
"אני יכולה להגיד שכששיחקתי פעם בהצגה במקביל אליו, ושמעתי שהוא הציק למישהי. ניגשתי לבמאית של ההצגה, דיברתי איתה, טיפלתי בזה וביקשתי שתשמור על הבחורה הזו. אני לא מתנערת מהאחריות שלי לאחיות שלי. אני מבטיחה לך שאם הייתי יודעת היום או בתקופה שנשאלתי על כך, שהוא עדיין מהווה סכנה, יכול להיות שהייתי פותחת את זה. אבל כשאני חושבת על מה הדבר היה עושה לו לו הייתי מוציאה אותו לאור, זה גורם לי לרחם עליו. המון שנים היה בי כעס אדיר על מה שהוא עשה לי, ובכלל, כעס אדיר על המין הגברי. הייתי חייבת לטפל במקום הזה באופן מאוד עמוק ולהבריא את עצמי כדי שאני אוכל לפתח קשרים טובים ובריאים עם בני זוג. אבל זה קרה לפני המון שנים. אין לי היום את הצורך שהוא יקבל את העונש הציבורי שבחשיפת שמו".
הוא זיהה את עצמו בסיפור?
"אני מניחה שהוא זיהה את עצמו, אבל לא דיברתי איתו אחרי זה ואין לי רצון לדבר איתו".
אנשים סביבך זיהו אותו?
"כן. היה דיאלוג על זה. הפגיעות שלו היו לאו דווקא בנשים ולא רק על רקע מיני. הוא איש גס, אלים, ולא מוסרי והוא היה מתעלל בשחקנים סביבו. אני יודעת שהיו הרבה נפגעים בקרב הקולגות שלי והרבה מהם דיברו איתי אחרי זה. אני מכירה הרבה סיפורים עליו, בהקשר של להציק לשחקנים חלשים באשר הם, גברים, נשים, לא משנה. הרבה שחקנים סבלו ממנו. אני יכולה להגיד לך שהרבה נפגעות מינית פנו אליי אחרי זה ודיברו איתי ושיתפו אותי. נשים שהרגישו שדיבררתי אותן, אבל לצד זה היו גם תגובות נורא מגעילות".
מה למשל?
"אמרו 'מה את מעלה את זה?'. באמת, אני ממש מתנצלת שקרה לי מה שקרה לי ושאלו אותי על זה ועניתי".
מי אמר לך דבר כזה?
"היה עיתונאי מוכר בעיתון כלכלי גדול (מתי גולן - י.ג) שכתב משהו דוחה. זו הסתכלות צינית מגעילה, כאילו העליתי את זה כדי לקדם את עצמי או הצגה. תשמעי, אולי זה מוזר שיש לי חמלה כלפי העונש הפוטנציאלי שהיה מקבל אם הייתי חושפת את שמו, אבל זה מה שאני מרגישה".
גולדשטיין משקיעה לא מעט בטיפוח הגוף. היא מתעמלת מדי יום ומקפידה על תזונה אורגנית, צמחונית ללא סוכר וגלוטן. לצד זה, בשנים האחרונות היא משמשת פרנזטורית של רונית רפאל ונהנית באורח קבוע מטיפולי יופי. "זה אחד הדברים היותר טובים שקרו לי בחיים. אני קוראת לזה חוג רונית רפאל, אני הולכת לחוג ממש בהקפדה, עושה כל מה שאפשר כדי להתמודד בכבוד עם פגעי הזמן".
למה בעצם?
"פגעי הזמן מתרחשים בכל מקרה. יש לי קמטים חדשים בברכיים, זה קורה ולא משנה כמה ספורט וטיפולים אני אעשה. אבל אני מנסה לעזור לעצמי לחיות בשלום עם דמותי במראה. מבחינתי תחזוקה של פרצוף וגוף זה חלק מהעבודה. כשאני נמצאת מול מצלמה או על הבמה, אני רוצה להרגיש מספיק נוח בעור של עצמי כדי שאני אתפקד ולא אחשוב על זה שהבטן שלי משתפלת החוצה. אז אני אעשה הכול כדי שארגיש מספיק חזקה, מספיק באנרגיה, מספיק אסתטית. אני גם מביאה לבמה או למצלמה חוויה אסתטית. יבחרו בי לעשות תפקיד מסוים גם בגלל איך שאני נראית".
זה לא מתסכל, שלמראה שלך יש תפקיד כל כך מרכזי?
"כן, בטח. אבל אני לא מתעמקת בזה. אני מתייחסת לזה כנתון. אני יכולה להגיד לעזאזל, ולא לעשות ספורט ולאכול את כל כמויות השוקולד שבא לי. אבל אני ארגיש זוועה עם עצמי. זוועה".
הקולגות הגברים שלך לא צריכים את זה.
"אם את רוצה להגיד לי שהיה לי יותר קל בעולם הזה אם הייתי גבר, אני הראשונה להסכים איתך. אין ספק. ברור שבעצם זה שאני אישה, אני צריכה לקיים את תכתיבי היופי, להמשיך להיות ראויה לחיות בעולם הזה ולהתקבל לתוכו. אני מסכימה איתך שאני עובדת הרבה יותר קשה מכולם. אז מה לעשות? לא לעשות את זה? להתפטר? לא. אני מבינה את חוקי המשחק ולצערי הרב, לא נולדתי גבר ברומא".
זה שיעבוד, לא?
"תראי, מדונה אמרה שזה פשע לנשים להזדקן בעולמנו. היא קיבלה ביקורת כשהיא הרשתה לעצמה להיות סקסית, וגם כשחלילה הידלדלה לה הזרוע האחורית. העולם שלנו אכזרי, והעולם שלנו אכזרי כלפי נשים".
ומה לגבי פספוסים בחייך, החמצות שצובטות את הלב?
"אני זוכרת שעמוס גיתאי פנה אלי לשחק אצלו בסרט 'עלילה'. הגעתי לסט והרגשתי שאני מחכה שם שעות. לא לגמרי הבנתי את תהליך העבודה שלו ובמקביל הייתי עסוקה בצילומים נוספים לסדרת טלוויזיה, אז התפטרתי. חנה לסלאו לוהקה במקומי והיא המשיכה והתגלגלה איתו לעוד תפקידים, ובסופו של דבר הגיעה עם סרט נוסף שלו, 'אזור חופשי', לפסטיבל קאן. אז היה לי קווץ' נורא קטן בלב ואמרתי 'טוב, אולי הייתי צריכה להיות קצת יותר סבלנית לתהליך הביזארי שהיה שם', ולהישאר. אבל היקום זימן לי חווית שטיח אדום אחרת, עם הבמאי רפאל נג'רי בסרט 'תהילים'. זו הייתה חוויה מדהימה".