פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זעם, אלימות ופרידות עצובות: 20 אלבומי הרוק שהכי אהבנו השנה

      2018 היתה שנה מוזיקלית מוזרה ברוקנרול העולמי. את החלל מילאו בעיקר אלבומי פאנק, גם של להקות ותיקות וגם של חדשות, שניסו להתמודד עם האלימות, עם אובדן הדרך ועם חוסר הוודאות. זו הייתה בחירה קשה מנשוא, אך אלו 20 האלבומים שהכי אהבנו השנה

      פלייליסט ספוטיפיי של "קורדרוי"

      ויש גם באפל מיוזיק


      2018 היתה שנה מוזיקלית מוזרה בכל מה שקשור לממלכות הרוקנרול. השמות הגדולים דממו, ואלו שלא - לא הותירו חותם משמעותי. את החלל מילאו בעיקר אלבומי פאנק, גם של להקות ותיקות וגם של חדשות, שניסו להתמודד בדרכן - מי היותר ומי הפחות זועמת - עם התחושה שהעולם מרגיש כמו מקום שמאבד את זה יותר ויותר מיום ליום, עם אווירת חוסר הוודאות, עם האלימות שבה הפוליטיקאים מטעינים את ההמונים באמצעות הרשתות החברתיות. לא מעט מהאלבומים האלה נמצאים ברשימה שלי. אפשר לסמן עוד שתי תופעות דומיננטיות: אלבומים שהתיכו ז'אנרים ולעגו להגדרות, ועלייתו של אינדי נשי צעיר חכם ומבטיח, שנציגותיו ילוו אותנו חזק בשנים הקרובות.

      הרשימה הזאת, כמו השנה שהיא מנסה לסכם, היא מהאקלקטיות שהרכבתי. היא הפתיעה גם אותי, והגם שהדירוג לא באמת חשוב, הבחירה שלי באלבום שהגיע לפסגה סכסכה ביני לבין עצמי. עדיין לא השלמנו. כמו בכל שנה, מדובר בבחירות אישיות שלי, המוזיקה שאני הכי אהבתי ב-2018, לא מחקר אמפירי, והרשימה מייצגת את טעמי האישי בלבד. וכמו בכל שנה - כל כך הרבה מוזיקה חדשה יוצאת, ואני בטוח שפספסתי את רובה. הנה למשל מי שנשארו בחוץ, על לא עוול בכפם, כי חבריהם נגעו ללבי יותר: ג'יי מאסקיס ופרקיי קורטס ו-Self Defense Family ואמנדה שיירז ו-Daughters ו-Low ו-The Low Anthem ופיינגרוב ו-Cloud Nothings ואינטרפול וריי למונטיין ופוספורסנט ו-Wild Nothing ו-Screaming Females.

      ומעל כל המוזיקה הזאת מרחפת הפרידה מסקוט האצ'יסון, הסולן של פרייטנד ראביט, שהתאבד במאי אחרי מאבק סיזיפי ורב שנים בשדי נפשו. לא יודע למה, אבל היא לא מפסיקה להעציב אותי, ואני חושב שהקשבתי מאז מותו לשירים שלו לא פחות מלכל היצירות החדשות שנולדו השנה. אם טרם יצא לכם - זו קריאה לפעולה.


      20. ארקטיק מאנקיז - Tranquility Base Hotel & Casino

      האלבום השישי של ארקטיק מאנקיז - אלגוריה פוסט-אפוקליפטית של אלכס טרנר על עולם רטרו-עתידני, שבאמצעותה הוא ניסה לומר משהו על עולמנו ומקומם של הבידור, האמנות, הפרסום והטכנולוגיה בו - יצר קרע מדמם בין המעריצים, ובצדק. הוא שונה מכל מה שהלהקה יצרה עד כה, הוא מאתגר מדי ולא מיידי, הוא נטול מתנות רוקנרול קטנות שהתרגלנו לקבל מהם, ומוטב שמראש הוא היה ממשיך כמו שהתחיל: אלבום סולו של טרנר, או פסקול שלו לסרט, ואז הכל היה הרבה יותר קל להכיל. אני מחבב אותו כיום יותר ממה שחיבבתי כשיצא, אבל הוא לא הבחירה המיידית שלי - יש 19 שמקדימות אותו - כשאני חושב על השנה שחלפה ומחפש מה לשמוע. ובכל זאת - אלבום של ארקטיק מאנקיז.

      Moaning - Moaning .19

      הבכורה של שלישיית הפוסט-פאנק מלוס אנג'לס, מהכוכבות החדשות של הלייבל סאב פופ, היא חצי שעה אינטנסיבית וקודרת של שירים על מערכות יחסים שבורות ומצוקות נפשיות. שון סולומון וחבריו עושים את זה נכון, לא מוותרים על המלודיה לטובת המתן בראש, נוגעים בשוגייז וגם מרימים קירות של דיסטורשנים, ומזכירים להקות ותקופות אחרות.

      18. Flasher - Constant Image

      עוד בכורה מעולה, של שלישיית הפוסט-פאנק מוושינגטון הבירה, שמערבבת אל תוך הפאנק שלה גם ניו ווייב וגם בריטפופ בכישרון רב. חצי השעה ההדוקה והמלודית הזאת תיתקע לכם עמוק במוח ותזכיר לכם למה אהבתם גם את הברידרז וגם את הקארז. בונוס: מתופפת בשם אמה בייקר.

      Foxing - Nearer My God .17

      השלישי של להקת האימו מסנט לואיס הוא יומרני, אקלקטי, מאתגר לפרקים, אבל הוא גם ממש יפה, מעניין ושווה את המאמץ. קונור מרפי וחבריו הרחיבו את היריעה, יצאו מהאזור הבטוח שלהם ועל פני 56 דקות משתעשעים לא רק עם גיטרות, אלא גם עם השפעות פופיות ואר אנ' בי, בעיקר תודות לשעות הארוכות שחברי הלהקה בילו עם "Blonde" של פרנק אושן. לא מן הנמנע שמרפי חולם שהלהקה שלו תהפוך להיות רדיוהד החדשה, או ארקייד פייר. זה לא יקרה, אבל את חותמה היא בהחלט השאירה כאן.

      16. Hookworms - Microshift

      מתיו ג'ונסון זמר מצוין וכותב מוכשר, והוא וחבורת המוזיקאים שמקיפה אותו הפכו את הוקוורמז ללהקה מעט אלמונית שכדאי היה להצטרף לשורותיה, אלא שבתחילת נובמבר, בעקבות האשמות על התעללות מינית ונפשית של ג'ונסון בבת זוג שלעבר, הלהקה הודיעה שהיא מתפרקת. יש להניח שהסיפור עוד לא נגמר, אבל זה מאד מבאס.

      Rolling Blackouts Coastal Fever - Hope Downs .15

      עוד אחד מאלבומי הבכורה המצוינים של השנה שייך לרולינג בלאקאאוטס קוסטל פיבר, חמישיה אוסטרלית שפופ הגיטרות שלה צד את אוזניהם של אנשי הלייבל סאב פופ, ולא סתם: החיבור בין אינדי אמריקאי ניינטיזי לבריטפופ מזמן לא היה כל כך מוצלח, כפי שבא לידי ביטוי בצורה מושלמת בשיר הזה, שאני שומע בלופ כבר מחודש יוני ותמיד מזכיר לי את R.E.M.

      Ought - Room Inside the World .14

      השלישי של אוט, הרכב הארט-אינדי-Pאנק ממונטריאול, הוא קולקציית שירים חכמה, נגישה הרבה יותר ממה שאפשר היה לצפות, ולמרות שסגנון השירה של טים דארסי עלול לעצבן, מי שחלם על שילוב ווקאלי בין רוברט סמית, דיוויד בואי וניק קייב עשוי למצוא כאן משהו לעבוד איתו. האווירה, למי שתהה, מלנכולית.

      13. דמיאן ג'וראדו - The Horizon Just Laughed

      אלבום מספר 13 של מוזיקאי הפולק מסיאטל הוא אחת מהיצירות הכי אישיות ואינטימיות שלו, עמוסה בנוסטלגיה ומלאה גלויות מאמריקה, על מדינותיה, עריה ודמויותיה הססגוניות. "The Horizon Just Laughed" הוא האלבום הראשון שג'וראדו הפיק לבדו, רזה וכמעט חף מאפקטים, אבל העיבודים הופכים אותו לעשיר וחם, ומעבר לבסיס הפולקי שלו הוא מלא בנגיעות עדינות של בלוז ומוטאון וקאנטרי-רוק סבנטיזי. הכתיבה של ג'וראדו, שתמיד היה מספר סיפורים מבריק (השירים שלו היו הכוכבים האמיתיים בפסקול סדרת הדוקו "ארץ פראית מאוד"), מצליחה לשנות את הנוף שאתה רואה מול העיניים כשאתה מקשיב למוזיקה שלו, גם אם זה בנסיעה מתל אביב להרצליה.

      12. אלברט האמונד ג'וניור - Francis Trouble

      באלבום הסולו הרביעי שלו הוכיח גיטריסט הסטרוקס שהוא בשיאו עם יכולות מלודיות מושלמות, גיטרות מבריקות ותצוגה ווקאלית מרגשת. מלנכוליה, געגועים וגם שמש אופטימית חברו יחד לפס הקול של אביב 2018, וזה עוד לפני ההופעה שלו בבארבי שהייתה מהצפות האושר המרוכזות של השנה.

      Deafheaven - Ordinary Corrupt Human Love .11

      אחד מהאלבומים המעוטרים של השנה היה הרביעי של להקת הבלאק מטאל מסן פרנסיסקו, דפהייבן. אני חוזר: בלאק מטאל. זה האלבום הכי מגוון של הלהקה, יש כאן שוגייזיות ואפילו דרים פופ, אבל אם שירה שהיא על גבול נהמות "המתים המהלכים" פחות עושה לכם את זה, התרחקו, כי ג'ורג' קלארק יודע לנבוח. שבעה שירים, רובם מעל 10 דקות, עילאיות מוזיקלית, תחושה שמשהו עומד לקרות לכם ממש עכשיו, פרנויה, פחדים. בקצרה: נפלא.

      10. The Good, The Bad & The Queen - Merrie Land

      אף פעם לא הייתי במחנה דיימון אלברן, ככה אני, אדם פשוט עם טעם פשוט בדמות האחים גאלאגר, אבל גם אני לא יכול להישאר אדיש למכתב האהבה/קינה החדש שלו לבריטניה, כפי שבא לידי ביטוי באלבום השני של הסופרגרופ, 11 שנים אחרי הבכורה שלה. אלברן, שחגג השנה 50, עסק בעבר לא מעט במסגרת בלר ביחסיו עם מולדתו, אבל הפעם זה מרגיש כמו שיחת סיכום מלנכולית, כשברקע הברקזיט והפרידה מאירופה, המשמעויות של המהלך ההיסטורי ואומה סוערת ומסוכסכת בחסות פוליטיקאים ציניים. "אם את עוזבת עדיין בבקשה תגידי שלום", הוא שר בשיר הנושא, ומוסיף: "זו לא רטוריקה, זה יוצא מלבי, אני אוהב את הארץ הזאת". האווירה פולקית, חלק מהשירים לא אפויים עד הסוף, אבל אלברן מכשף במילים, אפשר כמעט לחוש פיזית ברוחות המקפיאות את פינותיה המרוחקות של הממלכה, ומותר לקוות שגם לנו יקום מי שיידע לבטא בלי התלהמות את הבלבול, הפחדים והתקוות שלנו.

      9. Restorations - LP5000

      היו הרבה אלבומים קצרים שממש אהבתי השנה, וזה אחד מהמובילים שבהם, הרביעי של רסטוריישנז, שב-24 הדקות שלו מציע רוקנרול שהוא הגרסה היותר בוגרת, שלא לומר מבוגרת, של להקה אחרת שאהובה עלי - ג'פנדרוידס. לא רק הצמד הקנדי מרגיש חלק מהעולם של החמישיה מפילדלפיה, אלא גם שמות כמו ספרינגסטין, הנשיונל והגאסלייט אנת'ם, והתוצאה היא המנונים קטנים מלאי לב ותובנות על יחסים וכרסום שיני הזמן.

      8. פאד'ר ג'ון מיסטי - God's Favorite Customer

      אני אוהב את ג'וש טילמן, ולצערי לא הספקתי לבלות מספיק השנה איתו ועם האלבום הרביעי והיפה שלו, שבו משחקי הזהות ושאלות התהילה קצת פינו את מקומם ליצירה הכי חשופה ובודדה שעליה הוא חתום כפאדר ג'ון מיסטי. האווירה היא אווירת ג'ון לנון פינת אלטון ג'ון, ניקיון סבנטיזי מבורך, ולא היה השנה אלבום שעשה חשק לעבור לגור בבית מלון כמו האלבום הזה.

      7. Animal Companionship - Advance Base

      עוד אלבום קצר, 33 דקות, שנכנס לחיי לקראת סוף השנה ולא יצא מאז. אוון אשוורת' עושה מוזיקה אינטימית, רכה, סודקת אבל גם מנחמת. בחייו של הסינגר-סונגרייטר הזה אישה, ילדים וחיים בפרבר בשיקגו, נקודת מוצא מצוינת לכתוב על חיים (כביכול, רק ביכול) של אחרים, על חרטות ובחירות שאדם עושה והמשמעויות הקטנות והגדולות שלהן. המלנכוליה רובצת על השירים האלה, שברבים מהם מגיחים לביקור היחסים שבין אנשים לכלבים שלהם, אבל חצי השעה הזאת לא מותירה אותך שבור איכשהו, להפך. ואני בכלל איש של חתולים.

      6 . סנייל מייל - Lush

      אלבום הבכורה של השנה. לינדזי ג'ורדן, רק בת 18, כבשה אותי באופן טוטאלי עם שירים חכמים, אינטימיים וכנים על אהבות ראשונות ולבבות שבורים, כמעט מבלי ליפול לקלישאות ולסכריניות שאמורות להיות בילט אין בגילה. בעזרת המפיק ג'ייק ארון, שעבד בין השאר עם גריזלי בר וסולאנג', ג'ורדן כתבה יומן נעורים מהמם שהכניס אותה אוטומטית לפלייאוף גיבורות האינדי החדשות והצעירות של הרוק האמריקאי.

      5. Shame - Songs of Praise

      אלבום הבכורה של החמישייה מבריקסטון היה מהלהיטים ההיסטריים של השנה, ובצדק. שיים, שאפשר גם להכתיר בתור להקת ההייפ של 2018, היא ממבשרות מהפכת הרוקנרול החדשה של בריטניה: לא ארקטיק מאנקיז וואנביז כמו רבות מהקולגות שלה, אלא ניסיון אקלקטי וחוצה ז'אנרים, גם בריטפופ וגם פוסט-פאנק, גישה חצופה ונכונה וטקסטים חכמים וציניים ופוליטיים, וסולן כוכב בשם צ'ארלי סטין, שמישהי באה לו ממש לא טוב. כך למשל ב-"One Rizla": "אז אין באמת מה לראות אצלי, ואין הרבה מה לשמוע, אבל אם את חושבת שאני אוהב אותך, את ממש ממש טועה"; וב-"Tasteless" עם "אני מחבב אותך יותר כשאת לא בסביבה". אנרגיות מדבקות, כיף חיים, ועכשיו נותר לעקוב ולראות מה ההיסטוריה מכינה לשיים, והאם הסיפור שלה רק התחיל להיכתב.

      Boygenius - Boygenius .4

      לפעמים סופרגרופ זה רק גימיק, לפעמים השלם מצליח לזרוח מעל סך חלקיו. זה המקרה של בויג'ינייס והאי.פי הקצר שלהן, שכולל רק שישה שירים ונמשך רק 21 דקות. מאחורי להקת-העל הזאת עומדות שלושה מהשמות הנשיים המשמעותיים באינדי האמריקאי של השנים האחרונות: ג'וליאן בייקר, פיבי ברידג'רס ולוסי דייקוס. שלושתן, עוד לא בנות 25, משלבות בין הקולות שלהן בצורה מושלמת ושרות על בדידות וזוגיות פגומה ואקסים והבחירה בחיים בתנועה מתמדת, ובראו קפסולת רגשות מהאפקטיביות שידעה 2018.

      3. Idles - Joy as an Act of Resistance

      הפאנק כאמור חזר השנה בגדול, ואחת מהלהקות המרכזיות שחתומות על הקאמבק שלו היא איידלס, חמישיה סופר חכמה מבריסטול שבאלבומה השני הפגיזה רוק גיטרות עצבני, מלודי, מאד פוליטי ולא בלתי מחויך. ג'ו טלבוט המעולה וחבריו שרים על מהגרים, על גבריות פתטית, על הומופוביה, על התנגדות לברקזיט, על שוויון, וגם על אהבה, ונותנים לך הרגשה שאתה מקשיב ומבלה עם אלבום חשוב שטוב שהוא לצדך. "אני טינופת", צועק טלבוט, והמוזיקה באווירת "טריינספוטינג" וכמעט בא לך לקום ולעשות מעשה. כמעט.

      2. Fucked Up - Dose Your Dreams

      האלבום שהכי העיף לי את המוח השנה הוא החמישי של הרכב ההארדקור-פאנק מטורונטו, בעיקר בגלל שהוא לא אלבום הארדקור-פאנק, אלא שעה ועשרים של רכבת הרים מנתצת ז'אנרים. מה אין שם? אינדסטריאל ודיסקו ואלקטרוני ורוק פסיכדלי וכמובן פאנק והנהמות של דמיאן אייברהם, אבל הפעם עם חיזוק של עוד קולות מקרב חברי הלהקה בראשות הגיטריסט והמוח המוביל מאחורי האלבום הזה, מייק האליצ'וק, ועוד מלא הופעות אורח נשיות מפתיעות. "Dose Your Dreams" הוא אלבום קונספט שבמרכזו שוב עומדת דמות שפאקד אפ בראו וחגגו בעבר, דיוויד, שכעת עובד בעבודה משרדית אפורה עד שמכשפת בשם ג'ויס טופס מגיעה ולוקחת אותו למסע של גילוי עצמי ואהבה שכמעט עולה לו בשפיותו. גם המאזין עובר מסע דומה שכמעט עולה לו בשפיותו, אבל כשבדרך מחכים אוצרות, הפתעות והמנונים, הסכנות באות טוב. יש כבר מי שקרא לאלבום הזה "הארדקור סקרימדליקה", אבל אני לא מצאתי בו את פריימל סקרים אלא דווקא את צלה הנוכח/נפקד של שישיה קנדית אחרת: ארקייד פייר. קשה להקשיב ליצירה הזאת ולא לדמיין את ווין באטלר שואל את עצמו "איפה טעינו".

      1. The 1975 - A Brief Inquiry Into Online Relationships

      כבר כמה חודשים שסינגלים מהאלבום השלישי של ה-1975 מסתובבים בחוץ, מלווים בקליפים מושקעים בכיכובו של הסולן והמנהיג המגה-כריזמטי/מעייף/מרגיז שלהם, מאטי הילי. התעלמתי מהם באדישות, כמו שהתעלמתי מהלהקה האנגלית הזאת מאז שהיא נכנסה למרחב הציבורי לפני חמש שנים. על הנייר היא כל מה שמעצבן אותי במוזיקה: פוזה וגישה שנראו לי מלאכותיות, אווירת בוי בנד לבנה ומתחכמת, רוק שהוא בכלל פופ אבל זוכה לאיזו הילת אינדי לא ברורה, מוצר מילניאלי ובורגני שפוגע פגיעה עמוקה במורשת של עיר הקודש שממנה מגיעים הילי וחבריו - מנצ'סטר. אבל אז יוטיוב הקפיץ לי בטעות שיר שלהם. הוא התחיל ולא שמתי לב לשם הלהקה. זה היה "It's Not Living (If It's Not with You)". הרגשתי שנשאבתי לסרט של ג'ון יוז ואהבתי את זה. בדקתי מי אלה וכעסתי על עצמי שאהבתי את זה. אחרי זה גיליתי שזה לא שיר על בחורה, זה שיר על הרואין. המשכתי להקשיב. הבא בתור היה "Love It If We Made It", ושוב עפתי. גרסת 2018 של "We Didn't Start the Fire" ההוא, הפעם בניסיון לסכם את הכאוס של לחיות בעולם של היום. אחריו הגיעו "Give Yourself A Try" ו-"TOOTIMETOOTIMETOOTIME" ובצר לי הרמתי ידיים: אני שלהם.

      הילי הוא כוכב על, וגם חתיכת מגלומן. הוא רוצה להיחקק בנצח והוא יעשה הכל כדי שיזכרו אותו. הוא מפחד לשעמם, מפחד מקלישאות, אבל מפלרטט איתן לא מעט. הוא כמעט קלישאה של רוקסטאר שיודע שהוא כזה, כולל העבר הקרוב כג'אנקי. לפעמים בא לך לנגוח בו, אחרי דקה לחבק אותו. בריאיון ל"בילבורד" אמר לאחרונה ש"אין כרגע אף להקה גדולה שעושה משהו מעניין כמונו", ובהזדמנות אחרת הצהיר שה-1975 צריכים לעשות את ה-"Ok Computer" או ה-"The Queen is Dead" שלהם, אלבום שלישי שמשנה את הכל ומכניס אותם אל בין דפי ההיסטוריה. לא ברור אם הוא צחק. מי שיראה את "רפסודיה בוהמית" ואחרי זה יקרא ראיונות עם הילי ימצא נקודות השקה רבות בינו לבין פרדי מרקיורי. לא בטוח שהסוף (גם אם הסיבה תהיה שונה) יהיה אחר.

      ייתכן שהצטרפתי 15 שנים מאוחר מדי, אבל אם אני היום בסוף שנות ה-20, תחילת שנות ה-30 שלי, יש מצב שבזכות האלבום הזה ה-1975 הם הרדיוהד שלי. על פני שעה - שלא כולה אחידה - הילי מתיך ז'אנרים, לא מחויב לאף חוק, עושה אינדי ומוזיקה שחורה ופופ וג'ז וחורש על הווקודר משל היה בון איבר, ופתאום שולף בלדת מייקל בולטון ואחריה המנון בריטפופ עצום שסוגר את האלבום, ומעל הכל מנסח מניפסט לחייהם של צעירים היום: בלבול, חוסר יכולת להתחייב, התמכרויות, בגידות, יחסים וירטואליים, רעש ומוח שלא מפסיק לרוץ, תקווה, והכל בכנות ובהבנה עמוקה של הרגשות המעורבים. זה אלבום של חופש מוחלט, הכל מותר, אין חוקים, ושמישהו ינסה לעצור אותם, כמו את הדור שהם מדבררים. ואל תטיפו להם על כלום, לא על התמכרות לטלפונים ולא על ביבי. זה משעמם אותם. נקסט.

      "חקירה קצרה של יחסים מקוונים" הוא קרא לאלבום, ואמנם החקירה לא קצרה, אבל המסקנות די חד-משמעויות, הגם שעדיין קשה לי להודות בהן: הילי וה-1975 הוציאו מתחת ידיהם אלבום מכונן שלוכד את הרגע ועושה ממנו מסיבה. אני שונא אותם.