בשלהי שנות השמונים ראיין המבקר הצרפתי המהולל מישל סימון את סטנלי קובריק, מגדולי הבמאים אי פעם. הוא שאל אותו אם ראה לאחרונה סרטים שמצאו חן בעיניו. הקולנוען קשה העורף ענה בתחילה "שום דבר", עד שהתחרט לאחר כמה שניות והוסיף - "בעצם, היה סרט אחד שאהבתי. סרט מדהים - 'חתונה בגליל' של מישל חלייפי'".
קובריק, כמובן, לא טועה: מעבר להיותו סרט פורץ דרך בתולדות הקולנוע הפלסטיני, "חתונה בגליל" הוא פנינה בכל קנה מידה. באמצעות סיפור על מוכתר של כפר בגליל הנדרש לחתן את בנו תחת עיניו הבוחנות של הממשל הצבאי הישראלי, הצליח חלייפי להתקין קדירה שיש בה הכל: ביקורת פוליטית על הכיבוש הישראלי בצד ביקורת פנימית ופמיניסטית על הפטריארכליות של החברה הערבית; תיאור ריאליסטי של המציאות הפלסטינית היומיומית ודיאלוגים שנונים בצד אלגוריה פיוטית ועמוסת מטאפורות; וכל זה תוך שילוב של אלמנטים מיסטיים, פולקלוריסטים וארוטיים, ובתצוגת בימוי מרשימה להפליא, בטח אם מתחשבים בכך שהיה זה סרטו העלילתי הארוך הראשון.
למרות איכותו של "חתונה בגליל", ואף שזכה בפרס איגוד המבקרים בפסטיבל קאן ולאחר מכן בפרס הראשי בפסטיבל סאן-סבסטיאן, הוא לא הוקרן כאן מסחרית בשנת יציאתו, 1987, וגם לא לאחר מכן. אפשר היה לראותו באופן חד-פעמי במסגרת הקרנות סינמטקיות למיניהן, אך לא יותר מכך.
"החרם הזה דוגמה קלאסית לפרנויה הציונית", אומר חלייפי בריאיון לוואלה! תרבות. "הגישה בישראל היא 'אם אתה לא אתנו, אתה נגדנו', אבל זה שאני מבקר אותך לא אומר שאני נגדך. זו בסך הכל נקודת המבט שלי. אתה מוזמן להציע את שלך וככה יהיה בינינו דיאלוג. חבל שהמציאות הישראלית לא מאפשרת את זה".
מה שכן יתאפשר השבוע, זה לצפות ב"חתונה בגליל", שיוקרן במסגרת פסטיבל 48 מ"מ של עמותת זוכרות, הידוע גם כ"פסטיבל הנכבה". יחד איתו נזכה לראות גם הקרנות נדירות של עוד כמה מיצירותיו של חלייפי, ובהם "זיכרון פורה" התיעודי, סרטו הראשון מ-1980, שעקב אחר שתי נשים פלסטיניות; "מעלול חוגג את חורבנו" (1985), על הכפר שנהרס ב-1948; ו"מעשה בשלושה תכשיטים" מ-1995, הסרט העלילתי הארוך הראשון שצולם בעזה.
בפסטיבל יוקרנו כמובן גם שלל סרטים טריים של יוצרים אחרים, למשל "המגדל", סרט אנימציה סקנדינבי מן השנה האחרונה, המתרחש במחנה פליטים פלסטיני. ההקרנות של כל אלה יהיו בסינמטק תל אביב, אך חלייפי סירב לכך, ועבודותיו יוקרנו במועדון הגדה השמאלית, גוף פרטי שאינו נתמך בידי המדינה.
"לא הסכמתי שהסרטים שלי יוקרנו בסינמטק", אומר חלייפי בריאיון פנים אל פנים המתקיים במסגרת ביקורו בארץ. "אין לי שום דבר נגדו, אלא רק נגד הממשלה שמעניקה לו מימון. עם הגדה השמאלית אין לי בעיה, כי זה לא מוסד ציבורי, והוא מנוהל בידי אנשי שמאל. זה גם לא עניין פוליטי, זה עניין מוסרי, אנושי: איך אפשר שלא להתקומם על כך שעם אחד שולט על עם אחר? איך אפשר לשתף פעולה עם שליטה של צבא על אזרחים, ואיזה כלים כבר יש לפלסטינים חוץ מהחרם התרבותי?".
חלייפי נולד בנצרת ב-1950, שנתיים לאחר המלחמה. הוא אומר כי בילדותו ובנעוריו לא חשב להיות קולנוען, ומגדיר את כל מה שקרה לו כ"תאונה של הטבע".
היוצר הפלסטיני עזב את בית הספר ועבד במוסך. הוא אומר שהיו לו אז שני תחביבים: קריאת מחזות ומכוניות פולקסווגן. אחרי מלחמת ששת הימים, לדבריו, נפתחו שערים תרבותיים, וכך היתה לו גישה לפרסומים מן העולם הערבי, והוא נהג לגמוע כתבי עת על עולם התיאטרון.
בילדותו, הסרטים שראה היו בכיכובם של טרזן, מצ'יסטה וכדומה. רק בצעירותו, הוא אומר, הבין שקולנוע זה לא בהכרח גברים שמרביצים אחד לשני. ההבנה הזו קרתה בזכות "אמריקה, אמריקה" של איליה קאזאן. "ההתרחשויות בו הידהדו את מה שעברתי בחתונה של אחותי, ואז קלטתי לראשונה שקולנוע יכול לשקף מציאות ולדבר על החיים שלך", הוא מספר.
חלייפי עבר לבלגיה ולמד שם בימוי. בבית הספר לאמנויות אותו פקד היו שלושה אולמות קולנוע שהקרינו סרטי איכות וקלאסיקות, וכך העמיק את אהבתו למסך הגדול ואת הידע שלו בו.
את הניסיון המקצועי רכש בעזרת הטלוויזיה הבלגית, בה עבד בשנות השבעים. הוא יצר כמה סרטים תיעודיים על השטחים, ובכך היה מן המתעדים הראשונים של מפעל ההתנחלויות. "אני זוכר שראיינו מתנחל והוא הצביע על כלב ואמר -'הכלב הזה שווה יותר מכל פלסטיני', בחיים לא אשכח את זה", מספר הבמאי.
עם הזמן, אומר חלייפי, נתקל במגבלות של הטלוויזיה, שלפחות בזמנו שמה דגש על דיווח החדשותי ופחות על העמקה, ופנה ליצירה קולנועית. את סרטו הראשון, "זיכרון פורה", הקדיש לשרטוט דיוקנן של נשים, כיוון ש"התרשמתי שהאישה הפלסטינית מצליחה לבטא את החוויה האנושית בצורה צלולה יותר מאשר הגבר הפלסטיני", כדבריו.
ואז הגיע "חתונה בגליל", וחלייפי צוחק ואומר ש"נס בגליל" היה שם ראוי יותר, בגלל שההפקה נתקלה בכל כך הרבה בעיות והצליחה להתגבר עליהן בצורה פלאית. "איזה צרות היו לנו? איזה צרות לא היו?", הוא נזכר בחיוך.
הרעיון לסרט הגיע מסיפור ששמע, על צעיר שכושל בין הסדינים, ולא מצליח לממש את אהבתו לזוגתו בליל הכלולות - קו עלילה שמופיע גם ב"חתונה בגליל". "מי שסיפר לי את זה בזמנו הוסיף שהוא הכין קוקטייל מיוחד לחתן האומלל והראה לו תמונות ארוטיות, וכך הוא הצליח לעמוד במה שהיה מצופה ממנו ולבתק את בתוליה של כלתו. כולם מסביבי צחקו מהסיפור הזה, אבל אני לא צחקתי", הוא משחזר.
"מבחינתי, זו היתה נקודת מוצא לדבר על דברים לא מצחיקים בכלל - הצבא והפטריארכיה; הגיבור בסרט מוצא עצמו בין שניהם - מצד אחד, הממשל הצבאי שדוחף את האף שלו לכל מקום, כולל החתונה, ומצד אחר האב הסמכותי שלו, שלוחץ עליו להיות גבר ולא מוכן לקבל את זה שלא יצליח להפגין את הגבריות שלו מול כלתו הטרייה".
בסרט משתתפים בין השאר מכרם חורי, ג'וליאנו מר וגם אנה קונדו, המגלמת את הכלה הפלסטינית אף שהיא ארמנית. "יש בסרט עיסוק במיניות, כי זה חלק מן העניין של השחרור הנשי, וגם עירום בהשראת פסלים של אשתר, אלת הפריון, האהבה והמין, ואנה היתה השחקנית היחידה שהתאימה והסכימה לסצינות הללו", אומר הבמאי.
ברמה הטכנית, איך הצלחת להגיע לכזו רמה של שליטה במצלמה ובשאר אמצעי המבע כבר בסרטך העלילתי הארוך הראשון?
"לא נעים לי לומר את זה, אבל היה איתנו איש צוות שעבד קודם לכן ב'זיכרונות מאפריקה', הפקת הענק ההוליוודית שזכתה באוסקר. שם היה צוות מיוחד לצילומי השקיעה וצוות נפרד לצילומי הזריחה, ובכל זאת הוא אמר שעשינו עבודה מקצועית יותר, ואת הכל ביצענו בנונשלנטיות"
"עוד אנקדוטה: כיוון שזו היתה הפקה משותפת עם צרפת, שלחו לנו איזה עוזר במאי צרפתי שעבד קודם לכן עם גודאר ועם טריפו, וכנראה חשב את עצמו וגם לא ממש הבין מה התפקיד שלו כ'עוזר'. הוא התחיל לתת לי הוראות, במקום שזה יהיה להפך, ובשלב מסוים התרחקתי ממנו ועשיתי את כל עבודת הבימוי לבד".
חלייפי מספר כי לאחר אותה מחמאה מקובריק, אמר לעצמו שהוא יכול למות בשקט. למרות זאת, המשיך לביים. את סרטו האחרון והיפה, "Zindeeq" ("כופר"), ביים כבר לפני כעשור, ומוחמד בכרי מגלם בו את בן דמותו של היוצר, במאי פלסטיני המתגורר באירופה וחוזר לביקור מולדת כדי לצלם סרט על הנכבה.
למרות שבהחלט אפשר למצוא בסרט הזה עניין, לא רק בישראל התעלמו ממנו אלא גם ברוב העולם - בזמנו ראיתי אותו בפריז, כשבאולם היו רק שני צופים נוספים מלבדי.
"המסע של הסרט התחיל דווקא ברגל ימין - זכיתי איתו בפרס בדובאי", מספר חלייפי. "כולם צחקו עלי שאני עשיר, וזה כנראה הביא לי מזל רע, כי משם והלאה העסק לא התרומם".
יש משפט אחד בסרט שאני זוכר במיוחד - "המזל של הפלסטינים שהסכסוך שלהם עם היהודים, אחרת העולם לא היה מתייחס אליהם".
"זה משפט של מחמוד דרוויש במקור, ואני לא מסכים איתו. הכנסתי אותו לסרט כדי להתפלמס. אני חושב שמדברים על היהודים דווקא בגלל שהם בפלסטין, שזו נקודה אסטרטגית - מסדרון עולמי שמוביל לצפון, לדרום, למזרח ולמערב, לכל מקום, כך מי שכאן, מעניין את העולם. אם אברהם אבינו היה נשאר בעיראק, אף אחד לא היה מדבר עליו".
אתה לא מבקר כאן לעתים תכופות. מה ההתרשמות שלך מן המדינה בביקור הנוכחי?
"אני חושב שהיא נעשית מאוד דומה למדינות המפרץ - יש הפרטה של הכל, בעיקר של המדינה, כסף הוא הערך היחידי, ומי ששולטים בה הם ארצות הברית והקפיטליזם הפראי. עם זאת, גם באירופה המצב קטסטרופלי, מסיבות אחרות. הפשיזם הדמוקרטי, שכאן שולט כבר עשור, מגיע עכשיו גם אלינו".
יש סרטים ישראלים שראית לאחרונה ואהבת?
"ראיתי את 'פוקסטרוט', ואני מופתע לשמוע שהיו כאן התקפות עליו לא רק מימין אלא גם משמאל. אני חושב שכל הקטעים במחסום מאוד חזקים. את הסצינות בתוך המשפחה פחות אהבתי, אולי כי אני לא מכיר את החברה הישראלית העכשווית מספיק טוב. ועדיין, בסך הכל מדובר ביצירה קולנועית מרשימה".
על מה אתה עובד עכשיו?
"אני כותב תסריט שנודד בין המציאות העכשווית ל-1948, והמציאות כל הזמן משנה אותו. עכשיו הוספתי לתוכו התייחסות לחוק הלאום שעבר לא מזמן בישראל, והוא חוק גזעני ומטומטם, אבל גם נקודת מוצא טובה לעלילה שלי".
לפרטים נוספים על הפסטיבל ומועדי הקרנה ראו האתר הרשמי.