בתחילת שנות התשעים היתה ג'ניפר לופז אחת ההבטחות הגדולות בהוליווד. קודם כל, הודות ל"סלינה" היא קטפה מועמדות לגלובוס הזהב וקיבלה משכורת חסרת תקדים לשחקנית שמוצאה לטיני. לאחר מכן, כיכבה בתוצרים מוערכים כמו "רומן לא חוקי", והובילה להיטים קופתיים בסדר הגודל של "אהבה במנהטן" ו"מארגנת החתונות".
אך בסופו של דבר, ההבטחה של לופז לא התממשה, והקריירה הקולנועית שלה די התאדתה. הקרדיטים הבולטים של הכוכבת בשנים האחרונות היו כמדבבת, בעיקר בסדרת "עידן הקרח", והסרט האחרון שכיכבה בו, "לילה ואיב", הכניס 30 אלף דולר בלבד בקופות ארצות הברית.
בסוף השבוע האחרון, עלה כאן "סיבוב שני" בכיכובה, וכיאה לשמו, הוא מתיימר להציג את הקאמבק הקולנועי שלה. זהו הסרט המושקע בו השתתפה מזה שנים, בטח בכל הקשור לשיווק ולהפצה. בין השאר, מועד הגעתו לאקרנים בארצות הברית נקבע לאחת התקופות היוקרתיות בשנה - שלהי דצמבר, בעונת חג המולד השמורה לסרטי אוסקרים ולשוברי קופות, מה שמלמד על הציפיות שיש לאולפנים ממנו. אך למרבה הצער, גם הצפייה בו מתגלה כחוויה מאכזבת, שלא מגשימה את הפוטנציאל הקולנועי של לופז.
ג'יי לו מגלמת כאן את דמותה של אישה בשנות ארבעים לחייה, שעשתה בחייה הרבה טעויות, אותן נגלה לאורך הדרך. בין השאר, בחירתה לא לרכוש השכלה אקדמית מנעה ממנה להתקדם מקצועית. בסופו של דבר מגיעה ההזדמנות לתקן זאת, אך היא כרוכה בשקר: הבן הגאון במחשבים של חברתה הטובה ביותר מזייף את קורות החיים ורשימת ההמלצות שלה, וכך מאפשר לה להתקבל לתפקיד בכיר בחברת קוסמטיקה מובילה.
מכאן והלאה, מתקדם הסרט לפי אחת התבניות ההוליוודיות השחוקות ביותר: סיפורה של דמות המסתננת באורח שקרי או פלאי לתאגיד גדול, ומצליחה לעשות בו חיל, כל עוד שהאמת עליה לא מתגלה. ראינו את זה כבר, למשל, ב"ביג", "נערה עובדת" ורק לאחרונה גם ב"מרגישה פצצה".
אלא שב"סיבוב שני" יש משהו שלא היה בסרטים הללו: תפנית עלילתית מלודרמטית, המטילה על הצופה בשורה מפתיעה באותה רגישות בה פטיש דופק על שניצל. היא לוקחת את מה שנראה בתחילה כקומדיה רומנטית קלילה והופכת אותו לטלנובלה - מהלך לגיטימי, כמובן, אלא שכאן הוא נעשה בצורה חסרת היגיון, מופרכת, מגושמת ודביקה, והיא גורמת לסרט הזה להתפרק מבפנים כמו שקית סופר נוזלת.
בתוך הדרמה הלא מרגשת והלא משכנעת מסתתרות גם לא מעט אתנחתאות קומיות, כולן ברף הנמוך ביותר של הסלפסטיק. זאת כיאה לאופיו של הבמאי פיטר סיגל, מי שהיה אחראי בעבר לסרטים בוטים ומזיעים כמו "סדנה לעצבים" ו"משחק מכור".
הפעם, בין השאר, הוא מציג בפנינו שרשרת אי-הבנות בתרגום מאנגלית למנדרינית, המובילה לכך שבמקום לפטפט על יוזמות בתחום הקוסמטיקה, הגיבורה מספרת לשותף עסקי פוטנציאלי על בדיקה רקטומלית של כלבים; השקת מוצר חדש שבמסגרתה נמחצות יונים למוות בידי משאית; וכמובן, הקלישאה הגדולה מכולן: סצינת ריקוד המסתיימת בכך שלופז מעיפה את הנמסיס שלה לתוך עץ אשוח.
בצד הגיבורה אנו פוגשים בשלל דמויות משנה, וכולן מעוצבות בצורה קריקטורית ובנאלית: כמו בסרטים הוליוודיים, תכונת האופי היחידה של האיש הרע היא שיש לו מבטא בריטי כבד. העובדת היחידה שמוצאה אסייתי, לעומת זאת, חושפת כמה תכונות אחרות: פחד גבהים גורם לה להקיא בתוך התיק, והיא חובבת סקס קינקי. הסרט עצמו, לעומת זאת, מהוגן לחלוטין, וכיאה לעונת חג המולד, מעביר את המסרים השמרניים ביותר: חוכמת חיים זה חשוב, אבל לימודים בקולג' אמריקאי זה עוד יותר חשוב, וערכי המשפחה חשובים יותר מכל דבר אחר.
יש בסרט גם כמה נקודות אור. הפסקול נפלא, וכולל כמה שירים נהדרים, מרגשים ולא מובנים מאליהם, למשל הקאבר שעשו לפני ארבע שנים First Aid Kit ל"אמריקה" של סיימון וגרפונקל. ונסה הדג'נס, הזקוקה אף היא לקאמבק קולנועי, מככבת כאן כבתו של הבוס, שבשלב מסוים ובנסיבות מפתיעות הופכת לחלק משמעותי בחייה של הגיבורה, והנוכחות שלה נעימה ביותר.
גם לופז עצמה מפגינה כהרגלה נוכחות מרשימה ביותר. אין הרבה שחקניות הוליוודיות שיוצאת מהן כל כך הרבה כריזמה עוד לפני שהנידו עפעף, אך גם אין בכוחה את היכולת להציל את הסרט הקלוש. גם "סיבוב שני", אם כך, לא משכיל לשקם כהלכה את הקריירה הקולנועית שלה. אולי בסיבוב השלישי זה יקרה.
