פסטיבל ונציה הציג בשלהי אוגוסט האחרון תפריט קולנועי עשיר במיוחד, שכלל בין השאר בכורות של מי שהפכו לשניים מן הסרטים המדוברים והמוערכים של השנה, "רומא" ו"המועדפת". עם זאת, ואף שמדובר בפסטיבל הקולנוע הוותיק בעולם, הבכורה שתפסה את מירב תשומת הלב לקראת תום הסופ"ש הראשון שלו לא היתה של סרט, אלא של סדרה - "החברה הגאונה", הפקה טלוויזיונית משותפת של HBO האמריקאית ו-RAI האיטלקית, המבוססת כמובן על סדרת רבי המכר של האושיה המסתורית המתחבאת מאחורי שם העט אלנה פרנטה.
הספרים, כזכור, עוקבים אחר החברות ארוכת השנים של שתי נשים נפוליטיאניות, לילה ואלנה. הם תורגמו לעשרות שפות ונמכרו בעשרות מיליוני עותקים, ואפשר היה להתרשם מן התהודה הבינלאומית שלהם גם בוונציה. לא רק עיתונאים איטלקיים סיקרו את הפרמיירה של הסדרה, אלא כאלה שהגיעו מכל נקודה אחרת בגלובוס - מאוסטרליה ועד לוס אנג'לס, דרך אסיה ואירופה. גם בישראל, כמובן, רבי המכר העולמיים זכו להצלחה רבה ויצרו סביבם פולחן. המחשה לכך: כשהעליתי ברשתות החברתיות תמונות מן הבכורה, נעניתי ביותר תגובות ושאלות מאשר לגבי כל פרסום אחר שלי בעבר.
בינתיים, נראה כי הסדרה מצליחה לדגדג את הפופולריות של הספרים עליהם היא מתבססת. בחודש שעבר עלתה באיטליה, ארצות הברית ובמדינות אחרות, ונהנתה משיעורי רייטינג גבוהים ומביקורות טובות, בטח יחסית למטען הציפיות הבלתי אפשרי שהועמס עליה. כיאה לכך, הוכרז כבר שתזכה להמשך. בינתיים, אפשר יהיה ליהנות מעונת הבכורה, שסוף כל סוף תעלה כאן ברביעי הקרוב ב-HOT ובסלקום TV. שני הגופים יציעו לצפיית בינג' את שמונת הפרקים של עונה זו, המבוססים על המחזור הראשון בכתביה של פרנטה, המלווה את שתי החברות בין ילדותן לנעוריהן, בנאפולי הענייה אחרי מלחמת העולם השנייה.
לקראת שידור הסדרה בישראל, פגשתי יום לאחר בכורתה בוונציה את הבמאי שלה - סבריו קוסטנצו. היוצר האיטלקי פועל מאז תחילת העשור. סרטו הראשון והשנוי במחלוקת, "Private", היה הפקה איטלקית, אך עסק במשפחה פלסטינית ובצבא הישראלי, וכיכבו בו בין השאר ליאור מילר ומוחמד בכרי. קשר נוסף בינו לישראל היה עבודתו כבמאי העיבוד דובר האיטלקית ל"בטיפול", ובתווך ביים גם את "לבבות רעבים" המצוין בכיכובם של אדם דרייבר ואלבה רורוואכר, שהוקרן גם כן בפסטיבל הוונציאני לפני ארבע שנים, וקטף שלל פרסים.
הקשר הראשוני בין הבמאי לפרנטה נוצר כבר באמצע העשור הקודם, עת ביקש להביא אל הבד ספר אחר פרי עטה, "הבת האפלה". הוא פנה לאנשי הקשר שלה ואלה אמרו שזה יהיה בלתי אפשרי, שכן לא אהבה את העיבודים הקולנועיים הקודמים ליצירותיה, "אהבה מטרידה" ו"ימי הנטישה". אך יומיים לאחר מכן, נחת בתיבת שלו מייל מפתיע.
"אלנה כתבה לי - 'זה נכון שאני לא מוכנה לעבוד עם אף אחד אחר, אבל איתך כן'", הוא מספר בריאיון לוואלה! תרבות, המתקיים עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה. "מה אני יכול להגיד על תגובה כזו? אולי אלנה זו בעצם אמא שלי. אני לא יודע למה היא כל כך אוהבת אותי, אבל כנראה שהיא ראתה משהו בי ובעבודה שלי".
בסופו של דבר, הפרק הראשון של הרומן המקצועי בין השניים לא הסתיים בהפי-אנד. הבמאי אמנם קיבל את ברכת הדרך מפרנטה, אך לא הצליח לעבד את ספרה לתסריט ראוי, הרים ידיים ונטש את הפרויקט. הוא שלח לה מכתב התנצלות ולא קיבל תגובה, וגם לא שמע ממנה בתשע השנים לאחר מכן.
אך אם אפשר להשתמש בקלישאות שאינן לרמת הכתיבה של פרנטה, לעתים דלת אחת נסגרת ודלת אחרת נפתחת. וכך, בשנה שעברה שוב הופתע היוצר האיטלקי לקבל מייל משמח - והפעם אנשי הקשר של פרנטה פנו אליו, ומסרו לו שהיא מבקשת כי הוא יביים את העיבוד הטלוויזיוני ל"החברה הגאונה". זו, אם להשתמש בקלישאה אחרת, הצעה שלא מסרבים לה - וקוסטנצו לא חשב פעמיים לפני שאמר כן. "התאהבתי בספרים מהרגע הראשון שהתחלתי לדפדף בהם, אז כמובן שלא היה לי ספק לרגע שאסכים לקבל את המשימה", הוא אומר.
כמו בנקסי בעולם האמנות, כך גם מחברת "החברה הגאונה" בספרות - כלומר, מדובר באושיה שמעולם לא נחשפה בציבור, ומעטים יודעים מהי זהותה האמיתית. שלל תחקירים ניסו לפצח את התעלומה, אך כולם נותרו בגדר ספקולציות ואין תשובה רשמית מה מסתתר מאחורי שם העט הזה. דבר אחד בטוח: פרנטה היתה מעורבת גם ביצירת העיבוד הטלוויזיוני, וכך קוסטנצו מצא עצמו עובד בצוותא עם הסוד הגדול של התרבות האיטלקית.
"זה היה כמו לעבוד עם רוח רפאים", אומר הבמאי כשאנו מנסים לחלוב ממנו מידע. "התקשורת בינינו הייתה במיילים בלבד. הרגשתי כאילו שאני חי במאה ה-18 ומנהל חלופות מכתבים. האמת, זה נשמע מיושן, אבל זו דווקא התגלתה כשיטת עבודה יעילה: ככה לא מאבדים זמן בפגישות, אלא מגיעים ישר לנקודה".
אתה חושב שאי פעם נגלה מי זו אלנה פרנטה?
"מי אמר שזו היא? אולי זה הוא? אולי זה אלגוריתם. סתם, אני באמת לא יודע כלום. תאמינו לי שאני לא יודע, והאמת? לא אכפת לי. אני אוהב את הספרים של פיליפ רות' ואת הסרטים של סטנלי קובריק, ולא היה לי חשוב לפגוש אותם. אני רוצה מכל בן אדם את הטוב ביותר שיש לו להציע, ובמקרה של יוצרים ויוצרות, זו האמנות שלהם, אז זה מה שחשוב. מעבר לכך, לא אכפת לי מה הם אוכלים לארוחת הבוקר".
אתה גבר, ואתה רומאי, למה הרגשת שאתה הבחירה הנכונה ליצור סדרה על נשים נפוליטאניות?
"אני לא מקטלג אמנות לפי מגדר. לאמנות אין מגדר, וגם לא נשמה. אני חושב שהגבריות והנשיות מתקיימת בכל אחת מאיתנו. אני רואה את עצמי בכל הדמויות של פרנטה, נשים וגברים, ואני מרגיש מאוד קרוב אליה וחש שיש לנו אותה גישה לאנשים ולדרמה. לגבי העניין הגיאוגרפי - אולי דווקא העובדה שאני לא מנאפולי העניקה לי נקודת מבט מרוחקת ואובייקטיבית, וסייעה לי להתחמק מייצוג סטריאוטיפי. זה משהו שאלנה הזהירה אותי מפניו כבר בתחילת הדרך. היא אמרה לי שבכל הקשור לדמויות מנאפולי, קל ליפול לקלישאות. לכן נמנעתי, למשל, מלהלביש אותן באותם בגדים שבדרך כלל רואים בסרטים הוליוודיים על איטלקים-אמריקאים".
אלנה קראה כל תסריט שכתבת והחזירה לך הערות. עד כמה זה הלחיץ אותך?
"מאוד, ומצד אחר זה עזר לי להיות ענייני ומכוון מטרה. אלנה השאירה לנו חופש פעולה עצום, באה בראש פתוח ולא היתה רכושנית לגבי הטקסט המקורי שלה. היא גם תרמה לנו דיאלוגים, כאלה שלא היו קיימים בספר המקורי, והם תמיד היו כתובים בצורה מדויקת וטובה. מעבר לכך, רואים שיש לה חוש תסריטאי ודרמטי. אני חושב שכבר בספרים עצמם, הסיטואציות אצלה בנויות במבנה קלאסי של טרגדיה יוונית, עם אפילוג ופרולוג, אז היה לי קל מאוד לעבוד על בסיס המקור הספרותי".
אלנה ראתה את הסדרה?
"כן. אתה רוצה לדעת מה היא חשבה? אני משתדל לשמור על הפרטיות שלה. אני לא יכול להרחיב, אבל אני כן שמח לומר שהיא אהבה את התוצאה".
אחת הסיבות להצלחה האמנותית של הסדרה היא הליהוק המשובח: לודביקה נסטי ואליסה דל ג'ניו כלילה ואלנה בילדותן, וגאיה ג'ירצ'ה ומרגריטה מאזוקו כגרסאות הבוגרות יותר שלהן. כולן חסרות ניסיון על המסך, אך מעבר לכך שהן מצליחות להפוך את הדמויות שלהן להמחשה משכנעת של המקור הספרותי, השחקניות גם מספקות תצוגות עוצמתיות ומעוררות הזדהות בכל קנה מידה.
הסדרה לא סתם דוברת איטלקית, אלא ניב נפוליטאני ספציפי, ולא היה קל למצוא ארבע שחקניות שישלטו בו. מבחני הבד נערכו באזור מסוים, מה שהגביל את כמות הנבחנות הפוטנציאלית, והוביל את הבמאי לסף ייאוש. "בחנו תשעת אלפים שחקניות לאורך שמונה חודשים!", הוא משחזר. במצב שכזה, ההפקה היתה זקוקה לניסים, וכאלה אכן קרו. אליסה דל ג'ניו, המרשימה מבין ארבע השחקניות ומי שמחזיקה על גבה סצנות רבות בדמותה כאלנה, בכלל לא הגיעה להיבחן בעצמה, אלא רק ליוותה את אח שלה, שנבחן לאחד מתפקידי המשנה. העוזרת של המלהקת הבחינה בה, והיא וקוסטנצו נדלקו עליה מיידית.
"זו דמות שמאוד קשה לגלם אותה", מסביר הבמאי. "מצד אחד, היא הגיבורה וצריכה להיות שם כל הזמן, ומצד אחר היא גם צריכה להיעלם ולהשאיר מקום גם לדמות של לילה. אליסה היתה הבחירה המושלמת לכך, כי מצד אחד יש לה נוכחות חזקה, ומצד אחר היא לא מכבידה, ואין בה משהו שיפוטי, כך שהיא משאירה מרחב בו גם לילה תוכל להביא את עצמה לידי ביטוי. חוץ מזה, כדי להדגיש את ההבדל בין שתי החברות, חיפשתי לדמות של אלנה ילדה עם עיניים כחולות, וכמובן שלא קל למצוא ילדה כזו באזור נאפולי, אבל אליסה לא רק שחקנית מושלמת מכל בחינה אחרת, אלא גם מתהדרת בעיניים כחולות ומדהימות".
מעבר לכך שהשחקניות משכנעות, גם השחזור התקופתי של נאפולי בשנות החמישים משכנע. האם עשיתם לקראת זאת תחקיר?
"כן, בהחלט, עשינו תחקיר מקיף ביותר. בחנו כל פרט ופרט של החיים שהקמנו לתחיה. בין השאר, צפינו לשם כך בהרבה סרטים איטלקיים ניאו-ריאליסטים מהתקופה".
למה בחרת כמלחין דווקא את מקס ריכטר, מי שבין השאר עבד עם ארי פולמן על "ואלס עם באשיר"?
"האמת היא שכתבתי את התסריט לצלילי מוזיקה שלו, אז היה טבעי מבחינתי לפנות אליו שילחין את הסדרה. לשמחתי, 'החברה הגאונה' הוא פרויקט בינלאומי כל כך גדול ומתוקצב היטב, שהיתה לי הפריבילגיה לפנות למי שרק ארצה, גם אם הוא המלחין הטוב בעולם, וכך התאפשר לי לשתף פעולה עם מקס".
האם השתדלת להדגיש את האפיל הבינלאומי של הסדרה, כדי להעצים את פוטנציאל ההצלחה העולמי שלה?
"אני לא חושב שהיה בכך צורך. ההצלחה של הספרים הוכיחה עד כמה 'החברה הגאונה' אוניברסלי ומתחבר לקהל רחב, כך שלא נדרשנו להפוך את הסיפור לנגיש יותר".
איך אתה באמת מסביר ש"החברה הגאונה" כל כך מצליח בכל כך הרבה מדינות?
"זו שאלה טובה. אני חושב שנדיר להיתקל בסיפור כל כך קוהרנטי, עם שתי דמויות כל כך חזקות. נוסף לכך, זה סיפור על חברות ועל שני הצדדים שלה: החיובי והאפל. חברות יכולה להיות דבר נהדר ותומך, אבל גם להתגלות כמשקל כבד על הכתפיים. יש בה תחרותיות וקנאה. קשה לשמוח בהצלחה של החבר שלך. זה טאבו שרבים מהססים לדבר עליו, אבל פרנטה לא מפחדת לעשות זאת. ובכך מעניקה לנו הזדמנות נדירה וחשובה להתמודד עם המקום הדו-משמעי של החברות בחיינו".
לאיזו דמות אתה קרוב יותר - אלנה או לילה?
"שתיהן, ואתה יודע מה - אולי זה סוד הקסם של פרנטה. היא בנתה שתי דמויות כל כך שלמות, שכל אחת מהן משקפת כל אחד מאיתנו".
יש לך "חבר גאון" או "חברה גאונה" משלך?
"תמיד היו לי חברים. הם השלימו אותי ושיפרו אותי. תחרותיות בין חברים זה דבר טוב. זה כמו בספורט, חברים עוזרים לך להיות שאפתן, למצות את עצמך ולהשתפר. עם זאת, פעם הייתי חבר טוב יותר. היום אני כבר פחות טוב בלשמר חברויות".
בגלל המדיה החברתית?
"לא, אני לא משתמש ברשתות החברתיות. בעיני זה סתם דבר אגו-מאניאקי. אנשים משתמשים בזה כדי להראות כמה הם טובים וחכמים. אין לזה שום קשר לחברות. אני לא מרגיש שום צורך בפייסבוק ובטוויטר. לא בוער לי לספר לאלפי אנשים מה עובר לי בראש".
טוב, אתה חבר עט של אלנה פרנטה, מה צריך יותר מזה.
"בדיוק".
