בשנים האחרונות אפשר לומר שהתקשורת וקהילת הקולנוע יצרו תת-קטגוריה חדשה של סרטים - "כאלה שחייבים לראות על המסך הגדול". המסיביות של הפמפום שלהם נבעה כמובן מהצורך הבהול להוכיח שחווית צפייה מסוג זה עדיין רלוונטית, וכי למרות השגשוג של הטלוויזיה ושירותי הסטרימינג, ישנם תוצרים המצדיקים יציאה מהבית, ממש כמו פעם.
בין הבולטים בסרטים אלה אפשר לציין את "דנקרק" של כריסטופר נולאן ואת "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון. עכשיו, מגיע גם "רומא" פרי עטו של אותו במאי, דרמה זו זכתה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה האחרון, קטפה את פרסי איגוד המבקרים של ניו יורק ושל לוס אנג'לס, הוכתרה כסרט השנה בידי המשאל השנתי של סייט אן סאונד, כתב העת הקולנועי הטוב והיוקרתי בעולם, וכיוון שהיא דוברת ספרדית, נחשבת פייבוריטית מובהקת לקטוף את האוסקר בקטגוריית השפה הזרה. נוסף לכך, גם עליה הדביקו את התווית "אזהרה: חובה להצטייד במסך גדול לפני השימוש".
במקרים של "דנקרק" ו"כוח משיכה", מי שבכל זאת החליט לחכות למסך הקטן היה צריך לחכות כמה שבועות או חודשים, בטח אם השתוקק לעותק באיכות גבוהה. במקרה של "רומא", לעומת זאת, מודל ההפצה פורץ דרך: הסרט עולה כאן למסכים היום (חמישי) ויישאר בהם תקופה ארוכה, אבל כבר מחר יעלה גם בנטפליקס ויהיה זמין לצפייה ביתית בלחיצת כפתור. בקיצור, הבחירה שלכם אם להאזין למקהלת ה"חובה לראות בקולנוע!" או להתכרבל בבית, אבל גם אם תבחרו באופציה השנייה, תוכלו כבר בזמן אמת לריב ברשתות החברתיות על איכות הסרט.
הבדל נוסף בין "רומא" ל"כוח משיכה" הוא שסרטו הקודם של קוארון עקב אחר הרפתקאות מסמרות שיער בחלל, ועשה זאת באמצעות שניים מהכוכבים הגדולים בהוליווד - ג'ורג' קלוני וסנדרה בולוק. כאן, הבמאי מסתייע בצוות של אלמונים ואלמוניות כדי להציג דרמה אינטימית וקאמרית המשרטטת את דיוקנה של אשה אחת.
לכאורה, זה משהו שיכול להתאים גם למרחביו של המסך בסמארטפון, אלא שקוארון מציג את הסיפור הזה בצורה המנצלת את המיטב מכל מילימטר של המסך הגדול. ההעמדה של הסיטואציות והשימוש בעומק שדה הראייה ובמרחבים של התמונה הופך את האינטימי לאפי, והתקריבים כאן מעוררים את התחושה שהדמויות עומדות ממש מולנו ומביטות בנו.
משיכות המכחול העבות של קוארון לא רק משכילות לקחת את הסיפור הקטן לכאורה ולבנות ממנו משהו גדול הרבה יותר, אלא גם הופכות אותו לסרט שנולד למסך הגדול, והמסך הזה נולד בשבילו. למה לרוץ לקולנוע בשביל דרמה שכזו? מאותה סיבה שנודדים עד הלובר בשביל ציור של אישה מחייכת - או, אם להשתמש בשם הסרט, מאותן סיבות בגללן מרחיקים עד רומא כדי להתרשם מהקפלה הסיסטינית.
קוארון עצמו דווקא לא הרחיק לכת, אלא חזר הביתה. הקולנוען, שהחל את דרכו במקסיקו, עבר להוליווד בתחילת העשור הקודם ועשה בה חיל - לא רק בזכות "כוח משיכה", שהביא לו את האוסקר לבמאי הטוב ביותר, אלא גם הודות ל"הילדים של מחר" ו"הארי פוטר והנסיך מאזקבאן". כאן, הוא שב למולדתו לראשונה מאז "ואת אמא שלך גם", ועשה זאת כדי להעלות את חוויותיו על הבד. לכן הסרט בשחור לבן - הצבע בו זוכרים את העבר כשאנו מדפדפים באלבומי תמונות ישנים.
כיאה לגילו של קוארון, הסרט מתרחש בתחילת שנות השבעים, רגע לאחר שהמונדיאל התקיים בארצו, ובזמן תסיסה חברתית שהובילה לא פעם לתוצאות אלימות להחריד, כפי שאפשר לראות באחת הסצינות החזקות כאן. "רומא" נקרא כך בשם השכונה במקסיקו סיטי בה גדל הבמאי, ומבוסס על זיכרונותיו כילד באותה תקופה, אך בן דמותו נותר בשולי התמונה, והגיבורה היא דמות אחרת.
קוארון גדל במשפחה מן המעמד הבינוני, וכמו לרוב המשפחות המקסיקאיות הללו, גם לשלו היתה אומנת, ואף שהחברה דחקה אותה לשוליים, כאן הבמאי מעמיד אותה במרכז הבמה. אין כמעט רגע אחד בסרט שאינו מציג את גיבורתו, אותה מגלמת יאליצה אפאריסיו, ואף שזו עבודתה הקולנועית הראשונה, תצוגתה עוצרת נשימה.
האומנת, קליאו שמה, סבלה מדיכוי משולש: היא לא לבנה, ושפת האם שלה, כפי שמדגיש הסרט שוב ושוב, אינה ספרדית אלא שפה ילידית; היא בת המעמד הנמוך; והיא אישה.
הסרט טורח להציג בפנינו באריכות סצינות בהן קליאו מנקה צואת כלב מן הרצפה, ועם הזמן מתברר לנו כי הגבר בחייה מתייחס אליה כאילו לא היתה שווה הרבה יותר מן הגללים הללו. הזלזול המגדרי חוצה מעמדות, וקוארון יוצר הקבלה מעניינת בינה לאדונית שלה, שגם היא חווה הזנחה ונטישה.
גברים מעטים יש ב"רומא", ואף אחד מהם אינו טורח לקחת אחריות על העולם שמסביבו. בשל הייאוש שנוצר מכך, בשלב מסוים פונה האדונית לאומנת ואומרת לה - "שתדעי, את תמיד לבד בעולם הזה". היא שוכחת דבר אחד: קליאו לא באמת לבדה, כי יש לה את המשפחה, ואף שנולדה למעמד נמוך יותר, היא הופכת לחלק ממנה, לאט-לאט.
גם הסרט מתנהל בקצב איטי, ולוקח זמן להיכנס אליו, אך בשלב מסוים מתחיל להמם את הצופה ברצף של סצינות מטלטלות שקשה להיות אדיש אליהן. כמעט כולן מעמתות בין החיים והמוות. אחת מהן, המתרחשת בחוף הים ועל בסיסה יצרו את הכרזה של "רומא", היא אולי הסצינה הכי יפה שנראתה על המסך הגדול בעת האחרונה.
בסצינות הללו ניכרת השליטה המוחלטת של קוארון באמצעי המבע הקולנועי, והאהבה שלו לאמנות הזו. אך עוד יותר מאשר את המסך הגדול, הוא אוהב את הגיבורה שלו, ואת כל מה שמקיף אותה - את החול על שפת הים, את האבנים מהן בנוי הבית בו התגורר עמה, את כל מה שהוא זוכר ומעכשיו נזכור גם אנחנו. מול כל האהבה הזו, אי אפשר שלא להתאהב גם - להתאהב ב"רומא", להתאהב בקליאו, להתאהב בקולנוע מחדש.
בנסיבות אחרות אולי היינו עוצרים את ההתייחסות לסרט כאן, אבל ראוי לדון גם במודל ההפצה הייחודי שלו. אז קודם כל, תזכורת: בניגוד לתוצרים מדוברים אחרים שעלו לאחרונה בנטפליקס, כאן לא מדובר בהפקה שהיתה שלהם מלכתחילה. ענקי הסטרימינג נכנסו לפרויקט לאחר השלמתו, כמפיצים ותו לא.
קוארון בחר בנטפליקס כי הציעו לו את התוכנית העסקית הכי טובה, עם הבטחה שהתממשה להשקעה נרחבת בקידום ובשיווק ועם חשיפה שמגיעה כמעט לכל נקודה אפשרית של הגלובוס - לא דבר מובן מאליו כשמדובר בסרט שחור לבן דובר ספרדית. האם הוא היה מקבל יחס כזה מחברה אחרת? לא בטוח.
החבירה לנטפליקס הביאה גם להשלכות שליליות: הסרט אמנם היה המנצח הגדול של פסטיבל ונציה, אבל הוקרן בו רק לאחר שנזרק מקאן, שם לא מוכנים להקרין תוצרים של נטפליקס. נוסף לכך, בשל אותם חוקים מקומיים, הוא אמנם מופץ במדינות רבות בעולם, אך לא מוקרן באולמות הקולנוע בטריטוריה חשובה וגדולה בסדר הגודל של צרפת. צרפתי שרוצה לראותו על מסך גדול, חייב לקחת רכבת לבריסל, או לטוס לארץ.
בהקשר זה, צריך לקחת בחשבון דבר נוסף. בנסיבות אחרות, המפיצים היו טוענים, ובצדק רב, שסרט כל כך לא מסחרי זקוק לגב בשביל קמפיין השיווק שלו. במקרה כזה, היינו נדרשים להמתין עד אמצע ינואר או שלהי פברואר, כשאפשר היה לנפנף בכרזה שלו בכל האוסקרים להם מועמד או בהם זכה, ורק אז היינו זוכים לראותו כאן על המסך הגדול. בזכות נטפליקס, "רומא" זמין כאן מיידית. גם מבחינה זו, מצבנו הצרכני מעולם לא היה טוב יותר.
כך או כך, בעוד עשרים שנה, אולי פחות, כל הדיון הזה ודאי ייראה מיושן, בדיוק כפי שאזכורן של ספריות וידאו נשמע מגוחך כעת. לא רחוק היום בו נתבונן בוויכוח "נטפליקס - טוב או רע?" מאותו מרחק בו המטוסים משקיפים על גגות מקסיקו סיטי בכמה מסצינות המפתח של "רומא".
אך דבר אחד לא ישתנה - גם אז, בעתיד, יצירת המופת של קוארון תיוותר בנו כזיכרון מתוק של קולנוע זך, טהור ועל-זמני. את רומא לא בנו ביום אחד, ואת הסרט הזה לא נשכח אף פעם.
