רומן זדורוב, מסיבות שאף אדם שפוי כנראה לא יכול להבין, נכנס לפני 12 שנה עם תאיר ראדה בת ה-13 לתוך תא שירותים בבית הספר "נופי גולן" בקצרין לאחר שקיללה אותו, שם שיסף את גרונה במהירות, במקצועיות ובאכזריות בלתי נתפסת. לאחר כמה ימי חקירה, שבהם שינה גרסאות ושיקר ללא הרף, סיפק הרוצח השפל הודאה מדהימה ומפורטת בפני מדובב בשם "ארתור", שרכש בתא המעצר את אמונו והפך לאיש סודו. במשך כשעתיים וחצי הוא סיפר לו בפרוטרוט איך רצח אותה ("יש כאן וריד, כאן מספיק. דם פה נכנס ויוצא. שתיים-שלוש דקות והיא גמורה"), הדגים לו איך עשה את זה, סיפר איך העלים את המכנסיים ואת להב הסכין ("יש מקום אחד ששופכים בו בטון ואני זרקתי אותם לשם. בלתי אפשרי למצוא אותם") ואיך ניסה להתל בחוקריו ("הם לא יקנו את זה ששיחקתי אותה לא שפוי"). לכל אורך ההודאה, שבית המשפט העליון כתב עליה ש"רק לעיתים רחוקות נתקלים אנו בהודאה שניתן לומר עליה במידה כה גבוהה של ביטחון שניתן לבסס עליה הרשעה", דאג זדורוב לדבר בשני קולות (קול רם כשטען לחפותו בעת שחשב שמאזינים לו, ולחישות לאמירת דברים מפלילים באוזני ארתור).
בתכנית פתיחת העונה ה-25 של "עובדה" (קשת 12) ששודרה אתמול, ניתנה במה חסרת תקדים לסגן ראש השב"כ יצחק אילן שדיבר פעם אחרי פעם על הודאות שווא ועל הקלות הבלתי-נסבלת שבה חוקר יכול להשיג הודאות כאלו. הוא סיפר בין השאר על הודאת השווא שהושגה בפרשת רצח החייל אולג שייחט כשמי שהודה ברצח החייל לא בעצם רצח. מפתיע היה לגלות שאילנה דיין, דוקטור למשפטים ואחת העיתונאיות החשובות והמצוינות בישראל, נאלמת דום אל מול דבריו של אילן ומתבוננת בו בהערצה מבלי לעצור אותו ולומר לו: אדוני הנכבד, לא צריך להיות מומחה לחקירות כדי להבין שהודאה שניתנת בפני חוקר משטרה או שב"כ אינה שוות ערך להודאה שניתנת בפני מדובב. במקרה של זדורוב, אין חולק על כך שמדובר בהודאה אותנטית לחלוטין של אדם (זדורוב) שראה במדובב (ארתור) ידיד שבפניו הוא יכול לשפוך את לבו ולספר לו הכול. ולמה במקום להסתנוור מקסמו של איש השב"כ, לא עימתה דיין את אילן עם הפרטים המוכמנים שזדורוב דווקא כן ידע, כפי שקבעו שלוש ערכאות משפטיות?
אך זו רק דוגמא אחת לכתבה המעט-רשלנית שבה בחרה אילנה דיין לפתוח את העונה של "עובדה". יש להקדים ולומר שההחלטה לפתוח את העונה עם כתבה על פרשת זדורוב, על אף שהיו כבר המון סרטים וכתבות בנושא ("צל של אמת", "רק תאיר יודעת", פרק של "המקור"), היא החלטה נכונה. הפרשה הזו מסרבת לדעוך ולרדת מסדר היום והציבור הישראלי לא מוצא מנוח לנפשו מסיבות רבות ומגוונות. עם זאת, צריך לומר שאילנה דיין לא הצליחה להעניק זווית חדשנית ויוצאת דופן לפרשה. מלבד הריאיון ההישגי והמרשים עם אולה (א"ק), כל שאר המרואיינים כבר התבטאו בנושא לא פעם, לא פעמיים ואפילו לא שלוש (כן, אני מסתכל בעיקר עליך, חובב הצפרות והחשיפה התקשורתית עו"ד ירום הלוי).
אגב, מעניין היה לגלות ששופט העליון דנציגר (שזיכה לאחר שהודה שהיה צריך צירוף מקרים נדיר כדי שזדורוב לא יהיה הרוצח) הסביר שזיכה בין השאר בגלל תחושות בטן. קצת מטריד שכך שופט שולח רוצח לחופשי, חייבים להודות. המידע העצום שקיים סביב הפרשה הוצג לצופים בצורה מבולבלת ולא מאורגנת, והייתה תחושה שלא קיים עמוד שדרה תוכני לכתבה. אם התימה של התכנית הייתה לדבר עם אנשים שקשורים לפרשה ונצרבו ממנה אישית, מדוע דמות אפורה כמו יצחק אילן צריכה להיות חלק מהכתבה ולקבל זמן מסך חסר תקדים? כי יש לו תיאוריה שלפיה זדורוב איננו הרוצח? נו, אז מה? לצד בכיר אחד בשב"כ (להזכירכם, הוא חוקר ולא שופט) שישמח לשחרר את זדורוב לחופשי, יש ודאי מאות בכירים בשב"כ ובמשטרה שישנים טוב בלילה.
הריאיון עם אולה (א"ק) היה ריאיון מעניין. נחשפה שם דמותה המורכבת של בחורה פגועת-נפש בת 35, שחוותה חיים בלתי-נסבלים ועומדת בימים אלו בפני עליהום אגרסיבי של הציבור, לא מעט בזכות רוח גבית של התקשורת תאבת הדם והרייטינג. אילנה דיין הביעה אמפתיה כלפי אולה, שמתמודדת עם מציאות שאיש לא היה מצליח להתמודד איתה, אך מצד שני ביצעה מניפולציה (במודע?) שבה אולה חובשת כיסוי ראש אדום תוך שהיא הולכת ביער, ביטוי שמרמז שהיא אולי הזאב בתחפושת מהסיפור "כיפה אדומה".
אילנה דיין פספסה הזדמנות לשים את הדגש על הנשים שנעשה להם עוול בסיפור: תאיר ראדה שנרצחה, אמה אילנה שזועקת לאי-צדק, אולה (א"ק) שקרסה ואושפזה וחייה נהרסו - ובמקום זה נתנה במה בעיקר לגברים חזקים ודי משעממים כדי לספר את הסיפור של אותן נשים. ואם לא לספר את סיפורן של הנשים, לפחות היה צריך לתת הרבה יותר נפח לסיפור של אולה. כפי שתומכי זדורוב דאגו למרר את חיי חברותיה של תאיר ראדה במשך שנים על גבי שנים, כך הם עושים גם היום לאולה. לפעמים קשה להאמין איך בחורה מוצאת את עצמה באמצע החיים מואשמת (על ידי הציבור בלבד, לא על ידי המערכת שבדקה והבינה שאין ראיות ואין קייס) ברצח על לא עוול בכפה. סדרה בשם "צל של אמת" החליטה להפנות אצבע מאשימה לכיוונה, דבר שהביא להתרסקותה המוחלטת, ואילנה דיין הייתה צריכה לעשות הכול כדי לעצור את הסחף. זה לא קרה (ב"חי בלילה" מיד אחרי התכנית, עו"ד ירום הלוי אף זעק 'אולה היא מאה אחוז הרוצחת'. היה מזעזע לראות את זה).
אילנה דיין סיימה את הכתבה כשאמרה שעדיין מרחפים סימני שאלה וספקות. על כך יש לומר שני דברים: ראשית, כמעט ולא קיים תיק משפטי (בטח ובטח תיק רצח) שאין בו סימני שאלה, סתירות וספקות. שנית, אילו הייתה מציגה את כל שלל הראיות שנמצאו נגד זדורוב (ידעתם למשל שטביעת הנעל הייחודית שלו נמצאה על הג'ינס של תאיר ראדה?), היא הייתה יכולה להפוך לא מעט סימני שאלה לסימני קריאה. תיק זדורוב הרי גדוש בראיות למכביר והוא הפך למשחק בידי הציבור מבלי שהתוודע בכלל לפסקי הדין. חבל שהוא הפך למשחק גם בידיה של אילנה דיין.
