זה היה בבוקר יום שני שעבר. חנות התקליטים המשומשים "גלי תקליטים", שנמצאת במדרחוב בירושלים, לא היתה עמוסה במיוחד. הבעלים גלי מדיסקר פנה בהצעת עזרה לאחת המבקרות שנראתה אבודה. "יש לכם תקליטים של קווין?", היא שאלה. מדיסקר חייך חיוך חמוץ והנהן לשלילה. "לפני שיצא הסרט היו כאן כמה עשרות תקליטים של קווין", הוא סיפר לקונה, "אבל מאז שהסרט עלה, הם נחטפו וכל יום לפחות עשרה אנשים מבקשים תקליטים שלהם. זה לא יאמן שלקולנוע יש עדיין כזאת השפעה".
ההשפעה הזאת של עולם הקולנוע על עולם המוזיקה, היא ללא ספק התופעה המסעירה והמפתיעה ביותר של שנת 2018. נכון, גם בעבר פסקולים היו הקילרים של מצעדי המכירות והלהיטים. משנות השישים, אז הפסקול של "צלילי המוזיקה" הפך לאלבום הנמכר ביותר בעשור שהביא את הביטלס והסטונס, ועד לשנות התשעים, אז שירים מסרטים שבוצעו על ידי וויטני יוסטון, בריאן אדמס וסלין דיון הפכו ללהיטי השנה. רק שמאז סוף הניינטיז חל פיחות במעמד הפסקולים. סרטים כמעט הפסיקו להנפיק להיטים והעניין בפסקולים שלמים הפך לכל כך זניח, עד שאפילו לשוברי קופות גדולים כבר לא טרחו להוציא לאור אלבומים. אלו שכבר כן יצאו להם, התקבלו באדישות יחסית. אפשר לחזור רק שנה אחורה ולהביט במספרים הצנועים של מכירות פסקול הסרט "לה לה לנד". למרות שזכה בשישה פרסי אוסקר, בין השאר עבור הפסקול הטוב והשיר הכי טוב, הפסקול עצמו התקבל בבתים יחסים באדישות, ואפילו לא נכנס לרשימת 50 האלבומים המוכרים של השנה.
הצבעתם כבר למצעד השנתי של גלגלצ ו-וואלה! NEWS? הצביעו כאן ואולי תזכו בפרס מדהים
התבלטות הפסקולים
והנה, משום מקום הגיעה 2018, שנה שבה בין עשרת האלבומים הנמכרים בעולם ניתן למצוא לא פחות מחמישה פסקולים. המצליח מביניהם היה האלבום הנמכר של השנה, הפסקול של "האמן הגדול מכולם". למרות שכמו "לה לה לנד" מדובר במחזמר, השירים ב"אמן הגדול" כתובים בצורה עדכנית, שיישרה קו לגמרי עם מוזיקת הפופ העכשווית. לראיה, בהמשך השנה יצא ל"אמן" אלבום מחווה עם ביצועים של כוכבי פופ ורוק בולטים דוגמת פינק, טיי דולה סיין, ג'ס גלין וקלי קלארקסון, שחידשו את שירי הסרט לפי הקו המוזיקלי שלהם.
חיים לקנר רייכנטל, מנהל במחלקה הבינלאומית של חברת התקליטים הליקון, שהפיצה בישראל ארבעה מחמשת הפסקולים המובילים של השנה, דווקא מצא את הקשר בין הצלחת פסקול "האמן" לבין פסקול "לה לה לנד". "מדובר במקרה די נדיר ופנומנלי, שבו המוזיקה חזקה יותר מהסרט עצמו, מה שתרם לו להפוך לסרט-פולחן של ממש", מסביר לקנר רייכנטל את ההצלחה של הפסקול של "האמן". "אבל אין ספק שההצלחה שלו נעוצה בהצלחה של 'לה לה לנד', שהחזיר למודעות את כוחו של המחזמר הקולנועי הקלאסי".
חוץ מ"האמן הגדול", ארבעת הפסקולים האחרים שהשאירו את חותמם השנה היו אלו של "מאמה מיה 2" ו"רפסודיה בוהמית", שני פסקולים שנשענים על המוזיקה של שתי להקות משנות השבעים, שבאופן מעורר השראה עדיין רלוונטיות. אחריהם היה הפסקול של "כוכב נולד" עם ליידי גאגא, שיצא בסוף השנה ונראה שרכב על טרנד מחזות הזמר שהתפתח בעקבות "לה לה לנד" ו"האמן הגדול". הפסקול האחרון והכי מעניין הוא זה של "הפנתר השחור" שמאחוריו עומד הראפר קנדריק לאמאר.
"זה סוג של צירוף מקרים", מסביר לקנר רייכנטל מדוע דווקא השנה פסקולים הצליחו כל כך, "אם כי ייתכן שבעידן הסטרימינג, שבו הקונספט של אלבום אמן מלא נחלש, הדבר עזר לפסקולים לבלוט ולעורר עניין במיוחד".
קנדריק לאמאר - all the stars - מתוך "הפנתר השחור"
הכישלון של מקרטני
למרות היחלשותו של אלבום האמן, כמובן שיצאו גם לא מעט כאלו השנה, הבולט היה "Scorpion" של דרייק, שהרשים בצורה יוצאת דופן. "Scorpion" מכר למעלה ממיליון וחצי עותקים, מספר שלפני עשרים שנה נחשב היה לכישלון ואילו היום נחשב להישג מדהים. אף אמן לא דגדג את דרייק בהצלחה, אולם אמנים צעירים כמו קארדי בי, קאמילה קאביו, דואה ליפה, פוסט מאלון, אן-מארי, ג'ורג' עזרא ו-XXXTentacion (ז"ל) יכולים להתגאות בהצלחות יחסיות של אלבומיהם השנה, שהוכיחו שפורמט ה-LP עוד לא ממש מת ושגם לאמנים עכשוויים הוא יכול להיות רלבנטי.
דווקא כמה שמות ותיקים שניסו להתקמבק השנה עם יצירות חדשות, התקבלו באדישות יחסית. מלבד אמינם, שהוציא בשנה האחרונה שני אלבומי הפתעה, שאר כוכבי העבר לא ממש הרשימו בהצלחתם. ארקטיק מאנקיז, קיילי מינוג, כריסטינה אגילרה, סטינג (באלבום עם שאגי!), בני הזוג למשפחת קרטר וקנייה ווסט - כולם הוציאו השנה אלבומים חדשים, אבל גילו שמלבד למעריצים השרופים שלהם הם מתקשים, בניגוד לעבר, למכור לקהל הרחב.
הכי מביך היה המקרה של פול מקרטני, שחזר עם האלבום "Egypt Station", שזכה לשבחים ויצר סביבו באזז גדול. מקרטני שלף את התותחים הכבדים ביותר כדי לקדם את יצירתו החדשה, כולל ריאיון שבו חשף סשנים של אוננות עם ג'ון לנון, הופעה בלתי נשכחת ב"קארפול קריוקי", קליפ מתוקשר עם אמה סטון לאחד הסינגלים ואפילו איחוד היסטורי עם רינגו סטאר על הבמה. התקשורת חגגה, אבל בסופו של דבר, למרות כל המהומה, האלבום של מקרטני מכר השנה פחות מאלבום אחר שלו - ההוצאה המחודשת שיצאה לציון חמישים שנים ל"האלבום הלבן" של הביטלס. זה היה סיפור עצוב ומאפיין, שהוכיח שלמרות שללא מעט כוכבי עבר יש הרבה מה להציע, הציבור מגלה בהם עניין בעיקר בגלל ההיסטוריה שלהם.
לא להחמיץ: מקרטני בקארפול קריוקי
אז למה האזנו השנה חוץ מלדרייק? כצפוי, להרבה EDM, היפ-הופ ופופ. בתחום ה-EDM התבלט השנה המפיק האמריקאי מרשמלו (או כריסטופר קומסטוק, כפי שאמו קוראת אותו) אשר מופיע עם מסכת ענק שהפכה לסימן ההיכר שלו. שיריו "Friends" ו-"Happier" הפכו ללהיטי ענק והוא ללא ספק מוגדר כפריצת השנה. גם מפיקי ה-EDM היותר ותיקים זכו לעדנה השנה, בראשם קלווין האריס הבלתי נגמר, שהוציא השנה שני להיטים מצוינים ("One Kiss" ו"Promises"). חוץ מהאריס גם דיוויד גואטה (עם הלהיטים "Flames" ו"Leave Me Alone"), טיאסטו (עם "ג'קי צ'אן") וזד (עם "The Middle") הוכיחו שלניסיון שלהם אין תחליף ושהם כאן כדי להישאר ולהוציא להיטים.
אחרי ה-EDM הקשבנו בעיקר להיפ-הופ, ו-2018 הייתה ללא ספק השנה של קארדי B. החשפנית שהפכה לכוכבת פרצה השנה עם אלבום בכורה מצוין וגם השתתפה בשלושה להיטי ענק - "Taki Taki" עם דיג'יי סנייק, "I Like it" עם הניחוח הלטיני, והכי בולט - הלהיט "Girls Like You" עם מארון 5. "Girls Like You" הוא השיר שהוזרם הכי הרבה על ידי ישראלים בשנת 2018, ללא ספק להיט השנה, גם המקומי וגם העולמי. הקליפ הפשוט שלו, שהציג שורה של סלבריטאיות (ביניהן גל גדות) רוקדות סביב אדם לוין, הצליח באופן מפעים לגרוף מיליארד וחצי צפיות ביוטיוב. מדהים לגלות שמארון 5, מבלי שנשים לב, מוציאים להיטי ענק כבר 16 שנים, מה שהופך אותם לאחד ההרכבים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה. זו אולי תעודת עניות למוזיקה כיום, אבל עדיין, אי אפשר לזלזל בהישגים המרשימים שלהם.
עוד דוגמא יותר בעייתית לעומק של המוזיקה כיום קיבלנו בזכות הקריירה קצרת הימים של XXXTentacion, שנרצח בחודש יוני השנה. ל-XXX מפלורידה היו חיים קשים. הוא נשר מבית הספר בגיל 10 והתגלגל משם למוסדות לנוער עברייני. במוסדות האלו הוא גילה את המוזיקה, אבל גם התמכר לזנקס ולאלימות. בגיל 16 הוא התחיל להקליט מוזיקה ולהוציא אותה דרך Soundcloud. הראפ המינימליסטי שלו, עם המילים הכנות והכואבות, בליווי צנוע של גיטרה אקוסטית או מכונת תופים, הפכו אותו לשם החם של עולם הראפ/טראפ. XXX התגלה בשיריו כבחור שבור, אובדני, חלש, אפל. התכונות הנדירות האלו בתחום הראפ הבדרך-כלל מגלומני יצרו לו קהל מעריצים יוצא דופן. הבעיה היא שבמקביל לאופי מעורר ההזדהות והחמלה בשיריו, התברר שבמציאות ההתנהגות שלו איומה. סביב XXX צצו לא מעט עדויות על מקרי אלימות דוחים מצדו, כמו הכאת בחור משום היותו הומוסקסואל והכאתה הבלתי פוסקת של בת זוגו, לפני ואחרי שנכנסה להריון ממנו.
במקביל, בסוף השנה שעברה הוא נעצר בגלל שוד מזוין. כשהשתחרר השנה הוא הוציא את אלבומו השני "?", בחודש מאי. בעידן ה-Me Too ההצלחה שלו לא התקבלה ללא בעיות וספוטיפיי, כמו גם גופי תקשורת חזקים אחרים, הודיעו שהמוזיקה של המוזיקאי האלים לא תופיע אצלם. האיומים בחרם חלפו חודש אחרי הוצאת האלבום, כש-XXX נרצח, הפעם דווקא הוא היה קורבן של שוד. אחרי מותו "?" הפך לרב-מכר מטורף, עם כמה להיטים עצומים, במרכזם הקטע "!Sad". החודש אף ראה אור עוד אלבום שלו, "Skins", גם כן אלבום מרתק, שמעמיד את העולם מול הדילמה הקשה בהתמודדות ביחס אל האמן הזה ולמוזיקה בכלל, בתקופתנו.
בחלק השני: 2018 הייתה ללא ספק השנה הגדולה של ספוטיפיי ואפליקציות מוזיקה נוספות - ומסתבר שלמרות העושר המוזיקלי האינסופי שהאפליקציות השונות מעניקות, בסופו של דבר המשתמשים מזרימים בעיקר פלייליסטים דומים. למה זה קורה ואיך דרייק קשור לזה?