מגרש הכדורגל הישן בקיבוץ חולתה נראה בסרט התיעודי "המזכיר" מוזנח. את הדשא הנעים החליפו עשבים שונים, והמקום נראה כאילו לא שיחקו בו ילדים כבר זמן רב. "יפתח לא היה נותן לזה לקרות", אומרת אחת הדמויות. המקום נראה נטוש. כמו זיכרון ילדות שהוחבא במגירה ואיש אינו מסתכל בו עוד, לא חוזר אליו לעולם.
ועל כך בעצם "המזכיר" של yes דוקו: סרט על מקום יפה שאינו עוד, על תמונת ילדות שכבר איננה, ועל דמות של אב נערץ שהתנפצה לרסיסים. "יפתח" הוא יפתח צורן, כוכב קיבוץ חולתה - מי שהיה מזכיר קיבוץ בגיל צעיר, מחנך כריזמטי, בן אצולת הקיבוץ שבעמק החולה, המעורב גם בקבוצת הכדורסל המתפתחת של הפועל גליל עליון. אלא שהתמונה היפה הזאת התפוררה באחת: הוא נתפס במעילה בכספי המפעל הקיבוצי, כלומר: בגד בקיבוץ, בו עבדו גם אחדים מבני משפחתו וכמובן חבריו למשק. גילוי החטא הביא לסילוק בני המשפחה מהקיבוץ בבושת פנים, ומשם הדברים התגלגלו עד לפירוק המשפחה - ולבסוף לכך שצורן, החולה והמבודד, שם קץ לחייו בבליעת חומצה.
מולי לנדסמן, בעברה ילדת חוץ בקיבוץ שאומצה על ידי משפחת צורן, מתחקה אחרי דמותו של צורן דרך אנשים שהכירו אותו, חבריו משכבר ובני משפחתו, ובעיקר דרך שתי בנותיו הבכורות (אימן בחרה שלא להצטלם לסרט). המסע שלהן רגיש אך ישיר: הן לא חוסכות כעס וביקורת מאביהן ומחברי הקיבוץ, ואף לא מעצמן. הן מתארות את הבושה הגדולה, הכעס, האכזבה, ובעיקר את תחושת הביטחון הקורסת בבת אחת, כשלאחריה דבר לא נראה עוד כפי שהיה. הרבה יותר משזה סרט על אביהן - זהו סרט על חייהן בצלו ושל המעשה שעשה.
מפתה מאוד לראות ב"המזכיר" יצירה פואטית על שלהי חייה של התנועה הקיבוצית, התרופפות האידיאלים, חוסר הביטחון הכלכלי, וקץ הסולידריות. במבט-על זה אכן נראה כך. בעשור וקצת האחרונים תיעד גל של יצירות את עלייתו ונפילתו של החלום הקיבוצי, מ"הביתה" ועד הסרט "ילדי השמש". בשבועות האחרונים אנחנו עדים לגל זעיר אך דומה, אולי מקרי, של עיסוק בנושא, צנוע בהרבה בהיקפו מן הסתם: תחקיר של "המקור" של היום שבו ירה קיבוצניק קשיש במנהל הקיבוץ; פרק בפודקאסט "חיות כיס" של התאגיד על נפילתה של התנועה, וכעת "המזכיר". המשותף לשלושה הוא המבט על סופו של הסיפור, הרגע שבו המסגרת הקיבוצית נעלמת ומותירה אחריה בור כלכלי, אידיאולוגי, חברתי ונפשי.
אלא ש"המזכיר", המבוים בחוכמה וברגישות, הוא סרט מינורי, אישי, משפחתי וצנוע מכדי להתיימר לעסוק בכל זה, ובזה אולי כוחו. בהתאם הוא גם נמנע מפאתוס. הטרגדיה של התנועה הקיבוצית נרמזת בקלסרים השוכבים כאבן שאין לה הופכין, בצמחיה שהשתנתה, בבתים שהפכו לווילות, במגרש הכדורגל המוזנח ובסרטוני וידאו נושנים ללא פרשנות, כתמונות של עולם שאין מי שדובר עוד את שפתו. את הנפח הגדול באמת תופסת הטרגדיה המשפחתית, רגשות אשמה וכעס, ותמונות ילדות שהולכות ומתרחקות - וזה סיפור שיכול לדבר גם למי שמעולם לא היה קשור מעודו באף קיבוץ.