גם במונחים ישראליים, פרק הזמן שעבר בין העונה הראשונה לשנייה של "איש חשוב מאוד" ארוך עד מופרך במיוחד. מעל ארבע שנים עברו מאז שעלתה הסדרה בכיכובו של יהודה לוי ב-HOT, ובדרך גם זכתה בצדק גמור בפרס האקדמיה הישראלית לסדרת הדרמה הטובה של השנה (והשחקן הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר והתסריט של שירלי מושיוף, יוצרת הסדרה). כתמיד, כמעט בלתי אפשרי לזכור מה קרה בסיבוב ההוא, אבל החדשות הטובות הן שהעונה הנוכחית, לפחות על סמך חמשת הפרקים הראשונים - מתוך 12 - שנשלחו למבקרים, לא דורשת שנזכור כל פרט. החדשות העוד יותר טובות היא שהעונה החדשה לא נופלת מקודמתה הנפלאה.
גם תחת הדקלים של קליפורניה, "איש חשוב מאוד" נותרה כשהייתה - סדרה על פיכחון, על היאחזות בחלום. בפעם הקודמת דמותו של יהודה לוי התאהבה בבחורה מן השורה (אלמה דישי), וזה היה הכל פרט ל"נוטינג היל". מערכת היחסים בין כוכב במידותיו לבין מישהי שגרתית נדונה מראש לכישלון, אבל השניים ניסו לגרום לזה לעבוד, וכשלא רבו הם דיברו ברוך על עתיד שאין לו תוחלת. הפעם יהודה טס לנסות להגשים את הפנטזיה ההוליוודית, אפיזודה שאכן קרתה במציאות, כדי להיווכח כמו ישראלים רבים לפניו שאכן מדובר בפנטזיה.
הוא עוזב את הארץ ככוכב, על המזוודה שלו אשת הביטחון מדביקה מדבקת "VIP" ענקית, אבל כבר במטוס, כמה אירוני, הוא נאלץ לנחות על קרקע המציאות. "אתה נראה ממוצע", אומרת לו הדיילת שנאלצת לספוג את גינוני הפרימדונה שלו. ברגע הזה היא מתייחסת למידת הפיג'מה שכדאי לו לקחת, אבל בעצם מגדירה את מה שיהודה ייתקל בו פעם אחר פעם במהלך הניסיונות שלו, אפילו לא לכבוש את הוליווד אלא לפתוח שם חריץ שיוכל לעבור בעדו. אלא שהם אומרים לו בפרצוף כי העובדה שהוא כוכב בישראל לא מקנה לו שום הנחות. בשני מקרים שונים שבהם הוא משחק סצנה מול קהל, או לפחות מנסה לשחק, הנוכחים צוחקים לו בפרצוף. בשני המקרים האלה האינסטינקט שלו זה לקום וללכת, לא להתמודד, לזרוק אחריות. אלא שכל העת מקננת הידיעה שאם לא יעשה את הצעד הזה, שאם ייסוג, ייתפס ככישלון בעיני אלה ששלחו אותו כגיבור.
אלה רגעים מפורטים מאוד ולא נעימים לצפייה, והעונה הומה מהם. כשיהודה מתנהג באופן דוחה אל הדיילות המסכנות, כשהוא מביך את עצמו מול אנשי מקצוע שלא מבינים מה נפל עליהם. מה שנראה בתחילה כמו סתם גישה פמיליארית ישראלית שנתקלת בקפדנות אמריקאית, מתברר כהרבה יותר מזה. זוהי כרוניקה איטית ומדכדכת של מציאות הטופחת על הפנים, של בלון שמאבד את האוויר. הפיכתו של אחד למיליון לכדי אחד ממיליון, בפרפרזה על המשורר. תהליך שמתחדד גם לנוכח גילו של יהודה, שמודגש מספר פעמים לאורך הפרקים האלה. עוד רגע בן 40.
כסדרה העוסקת בחייו האישיים של אדם כה מוכר, ובעיקר שואבת מהביוגרפיה הפרטית שלו, קשה להפריד בין המציאות לבין הבדיון. יש את יהודה לוי האמיתי ויש את דמותו שבסדרה, אבל עבורנו הצופים גם יהודה לוי האמיתי הוא דמות לכל דבר. למעשה, "איש חשוב מאוד" היא הפורטרט הכי כן שלו שקיבלנו אי פעם, גם אם הסיפור שהיא מגוללת נוקט בחירות יצירתית (במציאות, בניגוד לסדרה, לוי דווקא לוהק לסדרה של FX, "דִיג" שיצר גידי רף ובוטלה אחרי עונה אחת, אבל ההרפתקה ההוליוודית נגדעה בכל מקרה).
גם הפעם לוי לא מהסס להציג לראווה את כל הפגמים הדוחים באישיותו - היוהרה, הנרקיסיזם, חוסר הביטחון, תחושת השובע - רק כדי שייורטו בזה אחר זה על ידי אנשים שהוא נתקל בהם. מכרה לשעבר שהפכה לבכירה בהוליווד (נטע ריסקין מצוינת כתמיד), סוכן, שחקנים כושלים שמנסים סוף סוף לפרוץ, מדריכת שחקנים וכיוצא בזה. האומץ של לוי מרשים, וזה שווה את זה. הפגנת המשחק שלו היא שוב הטובה שלו אי פעם. עד כדי כך שכאשר דמויות בסדרה יורדות על כישוריו, לא ברור מה הן רוצות. הוא משחק מעולה שחקן שלא מצליח לשחק מעולה.
ספק אם כל זה לא היה עובד אילולא התסריט והבימוי המבריקים של שירלי מושיוף, שמשחקים על כל מעלותיו ומגרעותיו של לוי. כל כך הרבה ניואנסים יפהפיים יש בסדרה הזו, רגעים שאוצרים בהם את מהותה. כמו ההבדל בין סיגריה בנתב"ג לבין סיגריה באמסטרדם - בישראל יחכו לו, בחו"ל לא. ברחוב בלוס אנג'לס הוא הולך עם הכביסה המלוכלכת שלו בחוץ, פשוטו כמשמעו. מאוחר יותר הוא משתתף בסדנה שמוציאה החוצה את כל הקרביים, שחופרת בנפשו ובהיסטוריה הפרטית שלו ובכאבים כדי ליצור ממנה משהו אמיתי, משהו מרגש. משהו כמו "איש חשוב מאוד".
העונה השנייה של "איש חשוב מאוד" משודרת בימי חמישי ב-20:15 ב-HOT3.