ליפול בגדול: "גדולה מהחיים" הוא סרט בלתי נסבל לצפייה

לאחר בצורת יחסית בעשור וחצי האחרונים, קטגוריית השיר המקורי הטוב ביותר תהיה איכותית במיוחד בטקס האוסקר הקרוב. בין השאר, היא צפויה לכלול מועמדויות ראשונות של קנדריק לאמר ("הפנתר השחור") וליידי גאגא ("כוכב נולד"), וגם אורחת שכיחה יותר על הבמה ההוליוודית הנוצצת - דולי פרטון, שכבר היתה מועמדת פעמיים בעבר, על "9 עד 5" הפולחני ועל "טרנסאמריקה" הזכור פחות.

השנה, פרטון אמורה לחזור לאוסקר עם "גדולה מהחיים", שהפסקול שלו מבוסס על יצירתה: גם מיטב להיטיה, בהם שיר הנושא של "9 עד 5", וגם שישה פזמונים חדשים שכתבה במיוחד. נוסף לכך, רוחה של הזמרת גם מלווה את העלילה, שעוסקת בצעירה המעריצה אותה מאז ילדותה - אובססיה שהיא חולקת עם חברתה הטובה ביותר. כבר באחת מן הסצינות הראשונות אנו צופות בהן נוסעות יחד במכונית, ומזמרות את שיריה בקול רם, כיאה לקלישאות הקולנוע האמריקאי.

מי שהנחילה לגיבורה את האהבה לפרטון היתה דודתה, שמתה לא מכבר והותירה בה חלל עצום. נוסף לכך, היא סובלת גם מדימוי עצמי נמוך כיוון שאינה רזונת. בשל נתוניה הפיזיים, הדביקו לה את הכינוי "Dumplin'", ומכאן גם שם ספרה של ג'ולי מרפי, שעליו מבוסס הסרט. בארצות הברית, לגרסה הקולנועית והספרותית יש שם זהה. בישראל, אף שהספר יצא לאור בעברית ונקרא "סופגנית", כך שאפשר היה להשתמש בתרגום הזה, הוחלט להתעלם מכך ולהצמיד לו שם גנרי בסדר הגודל של "גדולה מהחיים".

הלאה: לאמה של הגיבורה יש מבנה גופני שונה לחלוטין, והיא הרוח החיה מאחורי תחרויות היופי בעיירה הטקסנית בה מתגוררות השתיים. בניגוד לרצונה ולדעתה של האם, מחליטה הנערה מלאת הגוף להשתתף באחת מהן, ולהוכיח שגם לנשים כמוה יש מקום בהן. מכאן והלאה, אתם יכולים לתאר לעצמכם לאן העלילה מתפתחת.

בארצות הברית, עלה הסרט ישירות בנטפליקס בלי להותיר חותם מיוחד. כאן, הוא זכה דווקא להפצה מסחרית רחבה בסוף השבוע. אולי מפני שאת האם מגלמת ג'ניפר אניסטון, אחת השחקניות האמריקאית האהובות בישראל, אחת המדינות היחידות בשוק העולמי בהן נוכחות של כוכב או כוכבת הוליוודיים היא עדיין פקטור שמוכר כרטיסים.

את הגיבורה מגלמת דניאל מקדונלד, השחקנית האוסטרלית שפרצה בשנה שעברה ב"פאטי קייקס", סרט ההיפ-הופ הלבן שקצר ביקורות מעולות אבל התרסק בקופות, ובקרוב נראה אותה בשלל סרטים נוספים, בהם "Skin" המדובר של הבמאי הישראלי גיא נתיב. נקודה מקומית נוספת: את חברתה הטובה ביותר מגלמת אודיה רש, הכוכבת הישראלית-אמריקאית בה חזינו כבר ב"ליידי בירד" ו"מקום לאהבה", בין השאר.

השחקניות מקסימות כהרגלן, כך גם הפסקול, ובסיפור יש פוטנציאל, אך למרות כל אלה - הסרט פשוט בלתי נסבל. האשמה העיקרית בכך היא הבמאית אן פלטשר, שעבודתה האחרונה, קומדיית המשטרה "מרדף לוהט", היתה אף היא עלבון לצופים ולצופות. התצוגה שלה ממחישה עד כמה הצלחתו של תוצר קולנועי תלויה קודם כל במגע היד של האישה מאחורי המצלמה, ובאיזו מידה יכול טיפול קולנועי שגוי לחרב גם חומרי גלם מבטיחים.

הצרה, בקצרה, היא שפלטשר בוחרת בסגנון בימוי כבד, איטי ומייגע. "גדולה מהחיים" היה יכול להיות להיט מרים, אך אין בו אנרגיות כלל. תחת זאת הוא טובע בתוך ביצת מניירות אמנותיות שמלכתחילה לא מתאימות לו וגם מבוצעות כאן באופן חורק, נטול שאר רוח ונמרח. כל סצינה נמתחת ונמתחת, והצפייה פשוט מעייפת, כמו בסרט סטודנטים יומרני ומיושן.

נוסף לכך, אף ש"גדולה מהחיים" מתיימר להיות חצוף, ביקורתי, ארסי וחתרני, אין בו שום עוקץ, ועלילתו מתקדמת לפי הקונבנציות ההוליוודיות השגרתיות ביותר. הפמיניזם שהוא מבקש לייצג לבן לחלוטין, וכדאי אולי להזכיר לו שיש באוכלוסייה שלל מגזרים מקופחים בהרבה מנשים לבנות מטקסס, גם אם הן לא רזות. כמו כן, לפי תמונת העולם שמציג הסרט, שאיפתה הגדולה של הגיבורה אחת היא - לכבוש את לבו של בחור רזה וחטוב, וגם זה לא בדיוק מסר פמיניסטי או אנטי-שמנופובי.

כך או כך, גם אין טעם להתעכב על אמירות שיש או אין בסרט זניח כל כך, שתהיה לו השפעה מועטה ביותר, אם בכלל. בארצות הברית מצא את מקומו הטבעי, יחד עם עוד עשרות תוצרים סתמיים שכמותו במחסן האבידות של נטפליקס. לכל השחקניות המעולות שמשתתפות בו יש ויהיו ציוני דרך מרשימים בהרבה ברזומה, ורק ערך חיובי אחד יש בו - הצפייה ב"גדולה מהחיים", או נכון יותר ההאזנה לו, היא תזכורת נוספת לגדולה העל-זמנית של דולי פרטון. מתשע עד חמש, מאז ולעולם.