אחד הדברים הכי קריפיים ב"בנדרסנאץ'", הסרט של "מראה שחורה" ששוחרר בסוף השבוע האחרון בנטפליקס, קורה לפני שבכלל מתחילים לצפות בו. אם ניסיתם להיכנס אליו מתוך סטרימרים כמו אפל טיוי וכרומקאסט, או מתוך אפליקציית נטפליקס ברוב הטלוויזיות החכמות, ודאי נתקלתם בסרטון של שתי דקות בו גיבורי הסדרה מתנצלים בפניכם, וקריינית מבאסת מבשרת שהמכשיר שלכם לא נתמך. חצי שנייה לאחר מכן מתקבל בתיבת הדואר מייל מוזר מנטפליקס שעיקרו - "שמנו לב שניסיתם לצפות בסרט ולא הצלחתם, אופס וחבל, בואו תנסו ממכשיר אחר כמו סמארטפון עדכני, טאבלט או דפדפן במחשב". קודם כל אמאל'ה, נטפליקס, זה סטוקרי ומיותר, הקריינית כבר התריעה על כך, ואם אתם עד כדי כך מרגישים אשמים ומפחדים לאבד צופים הייתם צריכים לייצר במקביל גרסה נורמלית שמותאמת לכולם. אבל שנית, זה מבהיר מעל כל צל של ספק ש"בנדרסנאץ'" לא מיועד לצפייה קונבנציונלית במכשירי טלוויזיה. כלומר יש כאן חלק מסדרת טלוויזיה, שהוא למעשה סרט באורך מלא, ואי אפשר לצפות בו בחלק ניכר מהמדיומים האלה. האין זה מבלבל, שלא לומר סוג של רמז מקדים למה שהוא באמת?
"בנדרסנאץ'" הוא יצירה, נקרא לזה כרגע יצירה, אינטראקטיבית שבמהלכה הצופה מסוגל להשפיע על מהלך ההתקדמות שלה. הכוונה היא שכל כמה דקות ניתנת לו בחירה בין שתי אופציות, והעלילה מתקדמת הלאה בהתאם למה שבחר. זו צורת סיפורת לא חדשה במיוחד שקיימת כבר שנים במשחקי מחשב, בווידאו קליפים ובתוכניות טלוויזיה אחרות. אבל "מראה שחורה", כפי שניתן לצפות, שיכללה אותה לכדי חוויה חלקה וכמעט מושלמת שבה הממשק הטכנולוגי (במכשירים הנתמכים) הולך יד ביד עם הנרטיב ויוצר הרפתקה די חדשנית, רפלקסיבית ומשלהבת שלוקחת את כל הז'אנר חמישה צעדים קדימה. צ'ארלי ברוקר, היוצר, השכיל להשתמש בגימיק הזה בשביל לא רק לעורר באזז אלא גם תפר אותו לתוך העלילה וצבע אותו בשלל גוונים שונים, החל מאימה ועד לאקשן ואפילו קומדיה, והתוצאה היא לכל הפחות מסקרנת ומהנה.
זה עובד כך: מתחילים עם סטפן בטלר בן ה-19, שמתכונן לקראת פגישה חשובה בחברת משחקים, בה הוא מעוניין לפתח משחק בשם "בנדרסנאץ'" על בסיס ספר (פיקטיבי) של יוצר החביב עליו, אשר עוסק באפשרויות בחירה וברצון חופשי. במציאות, אגב, בנדרסנאץ' הוא לא רק יצור שמופיע מעבר למראה במציאות האלטרנטיבית של "עליזה בארץ הפלאות", אלא גם משחק מחשב אמיתי משנות ה-80 שתוכנן אך לא יצא לפועל, וזה רק שבריר קטן מתוך טשטוש הגבולות בין אמת לבדיה שמתרחש פה.
המשחק שבונה סטפן לא מתקדם באופן לינארי אלא דורש מהמשחק בו לבחור כיצד להתקדם בכל שלב, וכך גם ב"מראה שחורה": מדי פעם המסך מחליק כלפי מעלה והצופה נדרש לבחור בין שתי אופציות ולהקליק על אחת מהן תוך 10 שניות. הבחירות הראשונות הן שוליות יחסית - אילו דגנים יאכל סטפן לארוחת בוקר, פרוסטיס או שוגר פאפס, ולאיזו קלטת יאזין בדרך - והן משפיעות על העלילה באופן קוסמטי בלבד (למשל, דגני הבוקר שנבחרו יופיעו מספר סצנות מאוחר יותר בפרסומת בטלוויזיה, ובחירת הקלטת תשפיע על פס הקול שיישמע בהמשך). הבחירות הבאות הן כבר יותר מהותיות: האם להסכים להצעת העבודה או לסרב לה? האם להיפתח בפני הפסיכולוגית? האם לקחת סמים? האם לקפוץ מהמרפסת או לגרום לאדם אחר לקפוץ? כל בחירה שכזו יוצרת הסתעפות חדשה, כאשר חלקן בסופו של דבר מובילות למבוי סתום ואז ניתנת לצופה אפשרות לבחור מחדש (לפעמים אפילו נרמז לו על ידי אחת הדמויות שמדובר בנתיב שגוי, והוא מדורבן לבחור אחרת), וחלקן שועטות קדימה מבלי להביט לאחור. באופן טבעי נוצר אצל הצופה מאבק כיפי בין התסריטאי הפנימי שיש לו אינטואיציה חזקה לגבי המהלך הטוב ביותר, לבין הילד הפנימי שפשוט סקרן לראות מה יקרה הלאה.
כאמור, הביצוע הטכני של כל האופרציה הזו מרשים ואפילו מאוד: כל בחירה, גם הזניחה ביותר, מובילה לשינויים קטנים-גדולים שמשפיעים על חווית הצפייה כולה, והמנגנון חכם מספיק בשביל לכוונן את עצמו ולדעת במה כבר צפיתם, מה להציג לכם כדי לשמור על המשכיות רציפה, ולאן להוביל אתכם בשביל הזדמנות לצפות בקטעים שעוד לא ראיתם ובטפחי עלילה מהותיים שטרם נחשפו. גם כאשר מגיעים לדרך ללא מוצא, בה הגיבור הראשי מת או נכשל בפיתוח המשחק, מוענקת האפשרות לחזור אחורה לאחת מצמתי המפתח העלילתיים ולבצע בחירות שונות, ואז מוצגים מעין ריקאפים חכמים שבונים את עצמם בהתאם למה שכבר ראיתם ומשלבים לכך התייחסויות חמודות.
מה שמפעים במיוחד הוא שלצורך יצירת רצף עלילתי הגיוני עבור הצופה, אף אחד לא התעצל, מיחזר חומרים או לקח קיצורי דרך, אלא הקפיד להרכיב עבור הצופה קומבינציות חדשות לחלוטין שטרם נראו. חומרי הגלם של "בנדרסנאץ'" מונים יותר מחמש וחצי שעות, מתוכם מורכבת בכל חווית צפייה וריאציה של כשעה וחצי סך הכל, מה שמותיר לא מעט תגליות לצפיות הבאות. באינטרנט, כמובן, יש כבר תרשימי זרימה של כל הקומבינציות האפשריות ואיך יש לבחור כדי להגיע אליהן.
במקביל לבחירות החיצונית של הצופה, סטפן מתחיל להבין בעצמו שהוא אינו שולט בפעולותיו, ולפעמים אפילו מנסה להתנגד להן בכוח. בהתאם, תמת השליטה והבחירה החופשית שזורה לכל אורך העלילה, כאשר דמויות שונות טוענות בפילוסופיות כי כל בחירה בוראת עולם חדש וניתן לחזור אחורה ולשנות דברים, אך מצד שני זה אומר שכל בחירה היא חסרת משמעות ועל כן אפשר לפעול מבלי לקחת אחריות. ב"בנדרסנאץ'" יש כחמישה סופים אפשריים, וכל מחזור צפייה מכיל לפחות שניים מהם ולפעמים יותר. באחד מהם, אגב, הצופה יכול לגלות לסטפן שהוא זה שמבצע עבורו את הבחירות באמצעות הממשק של נטפליקס, וברוקר משתמש במודעת העצמית הזו כדי ליצור פיתול עלילתי חביב שלועג לצופה צמא האקשן, מוציא אותו לחלוטין מהסיפור, ובאחת מהאופציות גם מציג כביכול את אחורי הקלעים של סט הצילומים של "בנדרסנאץ'", ואת השחקן המבולבל שלא מבין מדוע בחר כפי שבחר.
אבל נדמה שרק בסוף אחד, שבו הגיבור מצליח לסיים את המשחק, טמון המסר של כל הדבר: סטפן מספר לפסיכולוגית שלו כי הדרך היחידה בה הצליח לסיים היא על ידי צמצום הבחירות שניתנות לשחקן. כלומר, הוא העניק לו אשליה של בחירה חופשית, אבל בסופו של דבר הוביל אותו בדיוק לאן שרצה. זהו גם הסוף היחיד בו "בנדרסנאץ'" המשחק מקבל ביקורת מושלמת של חמישה כוכבים, כך שלא קשה להסיק שלמקום המרקסיסיטי הזה הובילו אותנו הממשק, ברוקר ונטפליקס: חושבים שהטכנולוגיה פותחת בפניכם עולמות חדשים ומשחררת אתכם מאחריות? מעולה, תמשיכו.
הפסטיבל הזה עמוס כמובן בשלל רפרנסים לפרקים קודמים של הסדרה, בקידודים ומסרים נסתרים ששולחים את הצופה לאתרי אינטרנט נלווים וכנראה גם ברמזים לפרקים עתידיים. אבל בואו נסתכל רגע על הסיפור של "בנדרסנאץ'" בצורה תמציתית, בהנחה וביצעתם כמה שיותר בחירות "נכונות" מבלי להיתקע באמצע (כמו כן, זהירות ספוילר): צעיר מפתח משחק מחשב שהוא סוג של קווסט עם בחירות שהמשתמש צריך לבצע, אבל מתקשה לסיים אותו ותוך כדי העבודה מתחיל להרגיש שהבחירות שלו מושפעות על ידי מישהו אחר. הוא מגלה שאביו הוא חלק מפרויקט ממשלתי של תכנות ושליטה, וכי הוא עוקב אחריו, מצלם אותו, מסמם אותו באמצעות הפסיכולוגית שלו, ובכך מנסה להשפיע על ההחלטות שלו. אז הצעיר הורג את אביו, מבתר אותו לחתיכות ומסיים את המשחק. שלושים ומשהו שנים לאחר מכן מנסה צעירה אחרת ליצור פרויקט דומה על בסיס המשחק, ונתקלת באותם קשיים בדיוק - הסוף.
אם מנקים החוצה את כל האלמנטים הטכנולוגיים, חייבים להודות שזה נשמע כמו פרק ממוצע למדי של "אזור הדמדומים", וזו הבעיה היחידה ב"בנדרסנאץ'": הוא חידה מתוחכמת, משחק פורץ גבולות ומופע טכנולוגי מרשים - אבל הוא לא יצירה טלוויזיונית, ובטח שלא כזו מעניינת. כזכור, הוא בכלל לא אמור להיות מוקרן בה. אפשר וכדאי עדיין ליהנות ממנו כפי שהוא, אבל חובבי טלוויזיה אמיתיים חייבים לעשות זאת עם עין אחת פקוחה. כי ברגע שבו נתחיל להעדיף באופן חד משמעי צורה על תוכן, אז באמת נהיה בתוך פרק של "מראה שחורה".
