מעמד ההדחה בנוי על מתח והפתעה, והכרעה שמגיעה ברגע גורלי. זה רגע של קתרזיס: אחרי שמתמודד מתאר שוב ושוב במשך עונה שלמה את החלום לנצח ולכבוש את הפסגה, נפרד המנחה באחת מהמתמודד ההמום, ההולך אל מותו הטלוויזיוני. כך, מול המצלמות, שלח גבאי את לבני הביתה קבל עם ועדה, ופירק באחת את "המחנה הציוני" והשותפות עם "התנועה", בלי לומר מילה לפני, ולאחר דרמה שנבנתה בהתאם. את החוליה החלשה, ציפי לבני, שלום.
הרבה יותר מאשר יו"ר האופוזיציה לבני, גבאי הוא זה שנראה ונשמע נסער ונבוך מהמעמד. אולי התבייש בעצמו. בין אם כעס על לבני או החליט על הצעד משיקולים פוליטיים גרידא - מה בעצם יותר גרוע? - הוא כנראה מבין שכך לא נוהגים. הוא יכול לדבר עד מחר על כמה ש"אכל מציפי לבני חרא". לא משנה מה אכל, יש גם דרך להקיא.
הטקסט של גבאי לכשעצמו לא נבזי עד כדי כך במונחים של הפוליטיקה הישראלית. הדרך שלו כן: גם לו התעקש להיפטר מלבני מול המצלמות, לא חייב היה לעשות זאת בנוכחותה, קל וחומר בלי להודיע לה לפני כן. אלא שהוא לא היה מוכן לוותר על מעמד ההדחה הוויראלי, ועל רגע קטנטן של ניצחון. בין שתי האפשרויות: להיראות כמשפיל או כמושפל, כמי שבוחר את שותפיו כרצונו ומשלחם כרצונו או זה שכל העכברים נוטשים את הספינה הטובעת שלו - גבאי בחר להיות האיש הרע.
ובתקופת בחירות, סרטונים ויראליים הם הכל; ובעידן הטלוויזיוני הנוכחי - אין שום דבר יותר ויראלי מאשר משדרי הדחה. יתרה מכך: מעמד ההדחה הוא הדבר היחיד שחשוב. במבחן הזה אין נחמדים ולא נחמדים, רק שורדים ומודחים. בישראל אוהבים את מי שאומר את "כל האמת בפרצוף", את מי ש"לא מתנצל". מי שנחמד לא מביא רייטינג ולא זוכה בקמפיינים. בריאליטי כמו בפוליטיקה.
ובכל זאת הביטו על רגע לבני, יחד עם המצלמות, על פני הפוקר שלא מגלים דבר לבד ממיאוס מהסיטואציה, ומהחיוך הדק, המריר, שמתעקל לקראת סוף הנאום, מבין לאיטו את התרגיל. אולי כבר הבינה את מה שהמשך היום צפוי לגלות לכולם: הזובור הראשוני אולי התחיל אצל גבאי - אבל כל העולם ימשיך בשיימינג: בתקשורת, בטוויטר, אצל היריבים הפוליטיים.
מערכת בחירות היא מופע אור קולי. צריך להילחם על הבוחר, אבל בדרך נלחמים בעיקר על זמן מסך. מופע ההדחה של לבני השיג את מטרתו: כולם מדברים שוב על מפלגת העבודה. אבל אוי, באיזה מחיר.