פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תאונת רכבת: "רכבת קלה" של עמוס גיתאי הוא בדיחה אחת ארוכה

      סרטו החדש של עמוס גיתאי מציג רצף אפיזודות המתרחשות ברכבת הקלה בירושלים. מיטב שחקניות ארצנו מתבזות כאן, וגם כמה אורחים יוקרתיים מחו"ל, אבל התוצאה לא הולמת אפילו תוכנית מערכונים ירודה

      תאונת רכבת: "רכבת קלה" של עמוס גיתאי הוא בדיחה אחת ארוכה
      יונייטד קינג
      דירוג כוכבים לסרטים - 0 כוכבים (עיבוד תמונה)

      כל פעם חוזר על עצמו הסיפור מחדש: סרט טרי של עמוס גיתאי הבלתי נלאה מגיע לאקרנים בארץ, ועלייתו למסכים מלווה בשיווק בומבסטי, כאילו למישהו כאן אכפת ממנו. הרי אפילו "רבין - היום האחרון" שלו, שעסק באחת הסוגיות המקומיות הכי טעונות ומרתקות שאפשר להעלות על הדעת, וזכה פה לקמפיין יחסי ציבור ממלכתי, כולל הקרנת בכורה בהיכל התרבות בנוכחות שמעון פרס ז"ל, לא הביא איש לאולמות.

      כל זה לא מונע מן המפיצים ואנשי השיווק של סרטו החדש, "רכבת קלה", לשווק גם אותו כאירוע. הקהל לא פראייר וסביר להניח שמלכתחילה לא התרשם מכך, אך אם מישהו במקרה התבלבל, נבהיר ונצהיר: גם יצירה זו של גיתאי היא לא יותר מבדיחה אחת ארוכה, ובתוך האריזה הנוצצת שלה לא מסתתר כלום.

      מדובר בסרט עלילתי המתרחש כמעט כולו בקרונות הרכבת הקלה בירושלים, ובנוי כרצף אפיזודות המרכיבות יחדיו פסיפס חברתי עשיר המשקף את המגזרים השונים בחברה הישראלית. מככבות, בין השאר, יעל אבקסיס, למיס עמאר, חנה לסלאו, קרן מור, רמי הויברגר, לונא מנסור, מתייה אמרליק, אחינועם ניני ועוד - וברוב המקרים, זמן המסך של כל אחד ואחת הוא לא יותר משלוש-ארבע דקות במצטבר.

      רכבת קלה בירושלים (יח"צ , אוליבייה פיטוסי)
      חנה לסלאו מתוך "רכבת קלה" (צילום: אוליבייה פיטוסי)

      זו כמובן לא חוכמה לכתוב ביקורת רעה על גיתאי, שכבר רגיל לחטוף מן התקשורת הישראלית, ותמיד מתגלה גם כליברל אמיתי שבניגוד להרבה קולנוענים מקומיים אחרים, לעולם לא ינסה לתמרן את כתיבתך. בקיצור, קל ונוח לרדת על יצירתו, אך מה לעשות שהפעם היא באמת ראויה לקטילה שכזו. "רכבת קלה" אמנם מתהדר בעבודת הצילום של אריק גוטייה, מטובי בעלי המלאכה בתחומו, אך מעבר לכך, הכל בו מגוחך: האפיזודות נעות בין הנלעג לתמוה, ותמיד לא אמינות. יש סצינות, למשל זו בכיכובו של מאמן כדורגל אירופאי שהגיע לאמן את בית"ר ירושלים, שלא הולמות אפילו תוכנית מערכונים ירודה.

      לא בטוח שדעה זו רלוונטית, כיוון שנראה כי הסרט פונה מלכתחילה לקהל שאינו ישראלי - באופן מאולץ למדי, הרבה מן הסצינות מדברות בשפה אירופאית כלשהי (צרפתית, איטלקית, גרמנית וכו'), וכמה מהן מתמצתות את הסכסוך עם הפלסטינים לכדי דיאלוגים פרוזאיים של כמה משפטים, לטובת הצופים המעוניינים בקורס היסטוריה מזורז. לא בטוח שהטריק עבד. "רכבת קלה" הוצג לראשונה בפסטיבל ונציה, מחוץ לתחרות הרשמית כמובן. במסגרת זו נכחתי בהקרנה לתקשורת העולמית, ושליש מהקהל יצא באמצע.

      לסיום, מעניין לציין שבעולם, נקרא הסרט "רכבת קלה לירושלים". למה שם כן טרחו לציין את שמה של עיר הבירה - כי זה מוסיף ממד של פולקלור אטרקטיבי? ולמה אצלנו הורידו את "ירושלים"? האם חשבו שכאן זה דווקא יכול להרחיק קהל פוטנציאלי? ומה ההיגיון לעשות שינוי כזה, כשזירת התרחשותו היחידה של סרט זה, וכל מהותו והווייתו היא ירושלים? בקיצור, כרגיל, הכל אצל גיתאי זה שאלה של יחסי ציבור ושל שיווק.

      רכבת קלה בירושלים (יח"צ , אוליבייה פיטוסי)
      למיס עמאר מתוך "רכבת קלה" (צילום: אוליבייה פיטוסי)
      רכבת קלה בירושלים (יח"צ , אוליבייה פיטוסי)
      מתייה אמלריק מתוך "רכבת קלה" (צילום: אוליבייה פיטוסי)