דיסקו אונס: המהפך המנצנץ של המחזמר הקודר ששונא נשים

    הקאמרי עשו את הלא ייאמן כשהפכו מחזמר לא רלוונטי להיום כמו "שיגעון המוזיקה" ללימונדה שמחה, בעיקר בזכות בימוי יפהפה, תלבושות מרהיבות ובמה שההתרחשויות בה לא נגמרות. עם זאת, העלילה עדיין משעממת ומוטב שהכוכבים הראשיים ירקדו יותר וישירו פחות

    • שיגעון המוזיקה
    "זה בוער", מתוך "שיגעון המוזיקה" (יח"צ)

    יש שתי דרכים להסתכל על "שיגעון המוזיקה", המיוזיקל החדש שעלה בתיאטרון "הקאמרי". האחת היא ביחס לסרט עם ג'ון טרבולטה מ-1977 והשנייה היא ביחס לעצמו ולמחזות זמר אחרים שעלו בארץ בשנים האחרונות. אבל יש רק שאלה אחת שהתשובה אליה לא ברורה - למה לעזאזל שאנשי הקאמרי יבחרו במחזמר שקשה עד בלתי אפשרי להפוך אותו לרלוונטי היום.

    בגרסתו הקולנועית, "שיגעון המוזיקה" הוא לא מיוזיקל, הוא סרט ריקודים, בו ג'ון טרבולטה אונס בחורות ורוקד דיסקו לצלילי הבי ג'יז. גרסתו הבימתית מרוככת יותר, ואפילו יש רגעים שבהם אנחנו מפתחים חיבה מסוימת כלפי טוני (שמגלם השחקן גל פופולר), אבל בלי האלימות המינית והמגדרית, לא נשאר הרבה מהעלילה. וזה מרגיז, כי נדמה שבתיאטרון עושים הכול כדי לבחור את המיוזיקלס הפחות טובים שיש לבמות העולם להציע. כש"מצחיקונת" ו"שורת המקהלה" עומדים מול "עלובי החיים", "אנני" או "היירספריי" שעלו בתיאטראות אחרים, נראה שמישהו בקאמרי מנסה לעשות לעצמו חיים קשים.

    את סצינת האונס הקשוחה הורידו יומיים אחרי שההצגה עלתה, משום שזה פשוט לא עובר היום. אבל עדיין נשארו בה דמויות נשיות שכל מה שהן רוצות זה תשומת לב מבחור דוחה, ושורות כמו "את יכולה להיות או ילדה טובה - או מזדיינת", שלא יורדים חלק בגרון, למרות שכשהם מגיעים עטופים בנצנצים הם הרבה יותר קלים לעיכול. נכון, גם אם תצפו ב"גריז" תרגישו את אותה אי נוחות שצמחה בנו מהרגע שבו הבנו שנשים זה גם משהו שיש להתחשב בו בעולם הזה, אבל "שיגעון המוזיקה" עם אותו טרבולטה, הוא מחזמר הרבה פחות טוב, ופחות מוכר במחוזותינו.

    עוד באותו נושא

    קחו את הילדים ולכו: חובבי מחזות זמר? אל תפספסו את "אנני"

    לכתבה המלאה
    "חיים קשים". שיגעון המוזיקה (צילום: כפיר בולוטין)

    אבל בקאמרי עשו לימונדה שמחה ומנצנצת מהלימון החמוץ והמטריד הזה. בעיקר בזכות בימוי יפהפה של גלעד קמחי, תלבושות מרהיבות (מי מארגן אותי באוברול נצנצים דחוף?) ובמה שההתרחשויות בה לא נגמרות. קשה להגיד שזה מפצה על העובדה שהשירים הכי טובים משמשים כמוזיקת רקע להתרחשויות אחרות, אבל ההפקה כל כך מרשימה, שאפשר לפעמים לסלוח לעלילה הלא מוצלחת. במחזמר כזה, כל מה שצריך הוא להתגבר על האתגרים. הוא מלא בשירים של הבי ג'יז טחונים ואהובים? אתגר. הדמויות בו בעייתיות ומעט עלילה? אתגר.

    את שירי הבי ג'יז שטוני רוקד לצליליהם החליטו יוצרי המיוזיקל להשאיר בשפת המקור, ולצורך כך גייסו את קרולינה (בגרסה שאני צפיתי בה) ואת מיי פייגולד (שנראית כמו ליהוק ראוי יותר). היא שרה את השירים של האחים גיב באנגלית בליווי תזמורת, כשלצדה גילן שחף. אין שם גרסה שמצליחה להתקרב לפלא של השירים המקוריים, אבל אולי לא הוגן לבקש את זה על שירים שהם כאלה קלאסיקות, כמו "More Than a Woman". שאר השירים, שתורגמו לעברית על ידי אלי ביז'אוי, נלקחו למחוזות לגמרי אחרים בגרסה החדשה. כך, הפך Staying Alive ל"כאן ועכשיו" ו-How Deep Is Your Love הפך ל"אולי לאהוב".

    גם הדיסקו שינה את עורו, ובעוד שבסרט הוא הרבה יותר קודר, עם תנועות מינימליות יחסית ומבטים עגומים, על הבמה הוא הופך לדיסקו מיוזיקלי אמיתי, עם תנועות מוגזמות שהתרחקו הרבה מהריקוד המקורי של לפני 40 שנה. זה מתבקש, זה יפה בעין, וזה בעיקר מעלים את האווירה הדכאונית ששוררת בסרט ההוא.

    עוד באותו נושא

    לא פשוט להיות פשוט: "שורת המקהלה" מוציא את המירב ממחזמר מורכב

    לכתבה המלאה
    "הדיכאון נעלם". שיגעון המוזיקה (צילום: כפיר בולוטין)

    ואם בגרסה הקולנועית אין שום דרך שעיניים של 2019 יצליחו להתאהב בג'ון טרבולטה של 1977, את הגרסה הבמתית (שעלתה לראשונה בסוף שנות התשעים בווסט אנד), אנחנו לגמרי אמורים לחבב. חייבים להודות, ההתאהבות בגל פופולר לא קורית מהרגע הראשון שבה הוא דופק פוזת דיסקו על הבמה, אבל אחרי שעתיים של ריקודים זה קורה. גם דנה פרידר משכנעת בדמות הסנובית קרת הלב לכאורה, אבל לשניהם מוטב היה אם לא היו צריכים לשיר, והיו יכולים להמשיך לרקוד בבגדים המושלמים שלהם.

    פופולר ופרידר סובלים מאותה מחלה של המיוזיקלס בארץ, שתסמיניה הולכים ונחלשים אבל עדיין קיימים - והיא הקושי למצוא כוכב שהוא מולטי טאלנט בשלוש המיומנויות הדרושות - ריקוד, שירה ומשחק. הם רוקדים נהדר, אבל לא מצליחים להביא לשיא את הדואט המשותף שלהם. כך, כמו שב"שורת המקהלה" היינו צריכים לעשות בכאילו כשהאמנו שמיה דגן היא הרקדנית הטובה ביותר בלהקה, כך גם במקרה הזה. הם באמת מהפנטים כשהם רוקדים, אבל שחקני המשנה (שלא לומר שחקניות) גונבים להם את הרעם.

    ולכן צריך להגיד מילה טובה לשתי הדמויות העגומות ביותר במחזמר הזה - אנט (שני שאולי) ופאולין (נוי הלפרן). קשה מאוד להרגיש כלפיהן משהו שאינו גיחוך, כי באמת כל מה שהן עושות זה להשליך את עצמן על בחורים. ובואו, גם אם אתן עלובות חסרות פאסון כמו החתומה למעלה, אתן עדיין לא יכולות להזדהות עם מישהי שכל ההצדקה לקיומה הוא הבחור ששונא אותה. ובכל זאת הן מהפנטות בנוכחות שלהן על הבמה, והופכות את עצמן לדמויות היחידות שיש בהן קצת אנושיות בתוך ים הנצנצים.

    שיגעון המוזיקה (צילום: כפיר בולוטין)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully