"אמרו שזכיתי באוסקר רק כי יהודים מנהלים את הוליווד": ריאיון עם פאבל פבליקובסקי

לפני כחמש שנים, גילה פאבל פבליקובסקי שהפך לאויב העם הפולני. זה קרה בגלל סרטו "אידה", והדרך בה עסק בזיכרון מלחמת העולם השנייה. למרות ואולי דווקא בגלל הצלחתה הבינלאומית, שהגיעה לשיא עם זכייה בפרס האוסקר, הדרמה הזו נודתה במולדתה. הוחתמו נגדה עצומות, השידור שלה בטלוויזיה כמעט בוטל והתאפשר רק בתנאי שיקדם לה דיון באולפן בו יקרעו אותה לגזרים, הקהל הדיר ממנה את רגליו ונאסר להציג אותה במסגרת אירועים רשמיים.

הסיבה לכך: כבר אז הבשילו במדינה התנאים שיובילו לחקיקת "החוק הפולני", ופאבליקובסקי עבר עליו בסרט, בו הוא מתאר כיצד פולני נוצרי רוצח משפחה יהודית. יותר מכל, הממסד זעם על כך שהשתמע כי הרצח בוצע מתוך תאוות בצע ורצון להשתלט על אדמות הקורבנות, ועל העובדה שהבמאי לא הדגיש כי המדינה היתה אז תחת כיבוש נאצי, ולא הטיל את מלוא האשמה על הגרמנים.

בתגובה לכך, מספר פאבליקובסקי בריאיון לוואלה! תרבות, זעקו בפולין כי הסרט הוא "תעמולה יהודית", ואחרי שזכה באוסקר, טענו שזה קרה מסיבה אחת בלבד - "כי היהודים שולטים בהוליווד".

"זה טיעון מגוחך", אומר הבמאי, בשיחה שמתקיימת יחד עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה. "הרי זכיתי גם באוסקר הספרדי והאיטלקי ובפרס בפסטיבל ונציה, אז גם שם היהודים שולטים? מעבר לכך, מופרך גם לומר שהסרט מפנה אצבע מאשימה לעבר מישהו מסוים. הוא מורכב - אף דמות לא אשמה עד הסוף ואף אחת גם לא תמימה לחלוטין.

"לא ציפיתי שהסרט יהפוך לכזה תפוח אדמה לוהט, אבל המפלגה השלטת היתה אז בקמפיין בחירות והיא השתמשה בו לצרכים שלה והפעילה מניפולציות על הקהל. אנשים שבכלל לא ראו את הסרט השתכנעו שמטרתו היחידה היא להשחיר את התדמית של העם הפולני ולהפיץ ברחבי העולם שהפולנים רצחו יהודים. השיטה הזו עבדה ו'אידה' התרסק קופתית. יותר אנשים חתמו על עצומות נגדו מאשר צפו בו".

למרות הנידוי הזה, ואף שיוקרתו הבינלאומית היתה יכולה לאפשר לו לביים איפה שרק ירצה, בחר פאבליקובסקי להמשיך לספר את הסיפור הפולני, ושב לביים במולדתו. התוצאה, "אהבה בימים קרים", תעלה כאן בסוף השבוע, כשבאמתחתה שלל עיטורים - הפרס לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן; חמישה פסלונים מן האקדמיה האירופאית לקולנוע, כולל בקטגוריות המרכזיות; ופרס איגוד המבקרים הניו יורקי לסרט בשפה זרה הטוב ביותר. הוא גם צפוי להיות מועמד לאוסקר בקטגוריה הזו ובקטגוריית הצילום, ולולא התחרות הבלתי אפשרית מצד "רומא", לבטח היה זוכה באחת מהן.

בדומה ל"רומא", וכמו "אידה", גם "אהבה בימים קרים" מצולם להפליא בשחור-לבן. מכנה משותף נוסף בין שתי עבודותיו האחרונות: הן קצרות עד מאוד, בטח ביחס למה שאנחנו מורגלים לקבל על המסכים. וכך, אף שיש לסרט ממדים אפיים, ועלילתו מתפרשת על פני יותר מעשור אחד, הוא נמשך פחות משעה וחצי.

את העלילה הזו הגדירו רבים ורבות כמעין גרסה פולנית ל"רומיאו ויוליה". היא מציגה את סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של מוזיקאי ומוזיקאית, שמתאהבים ונפרדים, מתפצלים ומתחברים, וכל זאת על רקע אחת התקופות הקשות בהיסטוריה הפולנית - ימי הדיכוי הסובייטי והמלחמה הקרה, שהעניקו לסרט את שמו המקורי, "Cold War".

הסיפור הזה מבוסס באופן חופשי על קורות הוריו של פאבליקובסקי, להם הוא הקדיש את הסרט. "התסריט כאן לא מבוסס אחד לאחד על מה שקרה להם, אבל גם במציאות היו בו אלמנטים סוערים ביותר - בגידה, אינספור פרידות, עריקות מהמדינה ומה לא, והכי חשוב: כל פעם מחדש, הם חזרו זה לזרועותיו של האחר", מספר הבמאי. "אחרי שנולדתי, הם נפרדו בפעם הראשונה. אבא שלי ברח מן המדינה, ואמא שלי התחתנה עם אנגלי כדי לעזוב את פולין כשהייתי בן 14. לאחר מכן, הם נפגשו מחוץ למדינה ושוב החליטו שהם לא יכולים לחיות בנפרד, זרקו את בני הזוג שלהם, התחתנו וחיו יחד בגלות בגרמניה. אז הם שוב רבו, ולה היה רומן עם בחור צעיר ממנה, אבל גם על המשבר הזה בזוגיות שניהם התגברו והם המשיכו לחיות יחד ובסופו של דבר מתו יחד. הם מתו צעירים: אמא שלי בגיל 57 ואבא שלי בגיל 67. שניהם סבלו מייסורים פיזים במשך שנים לפני המוות, אבל בשנותיהם האחרונות, הם היו זוג מאוהב עד מאוד, והיו מאושרים יחדיו. הם הבינו שאין להם כלום בחיים - רק זה את זה. מדינות משתנות, ממשלות מתחלפות, אבל אהבת אמת תמיד נשארת. רק היא נשארת".

במציאות, אביו של פבליקובסקי היה רופא ואמו בלרינה. בסרט, הגיבורים הם שני מוזיקאים המכירים בלהקה, שכאן יש לה שם פיקטיבי, אך כל פולני יודע על מי היא מבוססת - Mazowsze, אותה אפשר להגדיר כ"פי אלף יותר גבעטרון", ושיריה היו פחות או יותר הפסקול הרשמי של הרדיו הפולני בשנות ילדותו של הבמאי. בזמן אמת, כילד, הוא שנא את המוזיקה הזו, והעדיף להקשיב במחתרת לרוק מערבי, אך כיום הוא סוגר מעגל ומצדיע לצלילים שפעם כה נרתע מהם.

הלהקה הוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה, בין השאר כדי לשמש חלון ראווה של התרבות הפולנית ולהפיץ את קולותיה ברחבי אירופה. כך, לחברים בה היתה הזדמנות פז לערוק, מה שרבים מהם אכן עשו, כפי שמתואר בסרט.

למרות שגם ב"אהבה בימים קרים" יש ממד ביקורתי, סרטו החדש של הבמאי דווקא היה הצלחה ענקית במולדתו, ומעבר לכך שנבחר לייצג את פולין באוסקר, הוא שבר קופות. אף שמדובר בדרמה אמנותית בשחור-לבן, היא הצליחה להתמודד עם הבלוקבסטרים ההוליוודיים ולמכור כמעט מיליון כרטיסים.

"אני חושב שהסרט הצליח לגעת בעצב רגיש", אומר פבליקובסקי. "גם בגלל המוזיקה שכולם מכירים, גם בגלל סיפור האהבה וגם בגלל שהוא מביא לידי ביטוי איזושהי נוסטלגיה לפולין של פעם. למרות ההצלחה הבינלאומית, אני חושב שזה סרט מאוד פולני, והרבה כאן הולך לאיבוד בתרגום".

הסרט אמנם מתרחש בעבר, אבל אתה חושב שהוא גם מהדהד את פולין של היום?

"כן, וזו גם סיבה להצלחתו. רואים בו איך השלטונות משתמשים בתרבות ואיך הם הופכים אותה לכלי תעמולה שלהם. זה קרה אז, ולמרבה הצער זה קורה גם עכשיו. ההבדל הוא שאז הם הפכו את האמנות לסוציאליסטית והיום היא לאומנית. כיום, כמו בשנות החמישים, הממסד הפולני שופך המון כסף על התרבות שמשרתת אותו, ומקצץ תקציבים למי שלא. נכון, אין צנזורה מוחלטת כמו בימי סטאלין, אין דיקטטורה, אבל הממשלה השתלטה על התקשורת ועל מוסדות התרבות ושמה שם אנשים משלה שמושכים בחוטים. זה נורא. מה אני חושב על החוק הפולני? חשוב לזכור שהחלטות הממשלה לא מייצגות את העם הפולני כולו, בטח לא עיר ליברלית כמו ורשה".

פבליקובסקי, שהתברך בנתונים פיזיים מרשימים כשל כוכב קולנוע, נולד בפולין ב-1957. הקולנוען גלה ממנה עם הוריו, ולא חזר אליה עם אמו, אלא השתקע באי הבריטי. את דרכו האמנותית החל ביצירה דוקומנטרית, ואז פרץ בתחילת העשור הקודם עם שני סרטים עלילתיים דוברי אנגלית - "המוצא האחרון" (2000) ו"קיץ של אהבה" (2004). שניהם זכו להערכה רבה והפכו אותו לאחד השמות החמים בתעשייה. אך בשל טרגדיה אישית, הוא לקח הפוגה ארוכה וחזר רק בתחילת העשור הנוכחי, עם "האישה בקומה החמישית" התמוה והכושל. שובו לפולין החיה מחדש את הקריירה שלו, ובזכות "אידה" ו"אהבה בימים קרים" הוא מהולל ומוערך מתמיד.

לכן, מעניין ומעורר השראה לשמוע ממנו על שיטת העבודה שלו, כתסריטאי ובמאי. "רוב התסריטים לא טובים, אבל הבמאים נשארים נאמנים להם, ואז איכות התוצאה הסופית תואמת את רמת התסריט, וחבל", הוא אומר. "התסריט הוא בסיס, לא יותר מכך. אתה חייב להשאיר כמה שיותר מרחב לעשייה הקולנועית עצמה וליצור את הסרט תוך כדי שאתה מביים אותו, לא בזמן הכתיבה. קולנוע אמיתי נולד במצלמה, לא בלפטופ שלך".

הסרטים שלך קצרים מלכתחילה וגם בזמן המועט שהם נמשכים, אין הרבה דיאלוגים, אז סביר להניח שהתסריטים די קצרים.

"כן, בסביבות שישים עמודים. 'קיץ של אהבה' היה 22 עמודים. אני לא מייחס יותר מדי משמעות לתסריטים, אבל זה מסמך עבודה שאתה חייב שיהיה לך בשביל לגייס כסף לפרויקטים".

למה שוב בחרת לצלם בשחור ולבן?

"חשבתי לצלם בצבע, אבל לא מצאתי שום גוונים משכנעים מספיק לפולין של שנות החמישים. פולין של שנות החמישים היתה אפורה, ובחיי היומיום לא היו צבעים, אז השחור-לבן נראה לי הפתרון הכי מדויק".

קל להסביר למה "אהבה בימים קרים" הוא קלאסיקה ברמה הגבוהה ביותר, ואיך זה שחוויית הצפייה בו כל כך סוחפת ומרגשת. פשוט מאוד: הסרט מתהדר בצילום מפעים ובימוי מדהים, ויש בו מוזיקה שמימית ושחקנית חלומית - התגלית ג'והנה קוליג, שבעקבות הופעתה כאן כגיבורה כבר הוגדרה בתקשורת האמריקאית כדבר הגדול הבא.

"האמת שפגשתי אותה כבר לפני כמה שנים, בזמן הליהוק ל'אידה'", מספר הבמאי. "היא כבשה אותי. יש בה משהו כל כך אמיתי ועל-זמני. חשבתי עליה בזמן כתיבת התסריט, אבל בתחילה, הגיבורה היתה בת 17 במערכה הראשונה של הסרט, וג'והנה היתה מבוגרת מדי בשביל כך. הקדשתי לזה מחשבה והחלטתי שאסור לי לוותר עליה, אז הפכתי למענה את הדמות למבוגרת יותר. בסופו של דבר, מבחינתי היא היתה השחקנית היחידה שיכולה לגלם את הדמות הזו".

מה הפרויקט הבא שלך?

"סרט דוקו על ארסן ונגר".

די, באמת?

"כן, אני אוהד ארסנל כבר הרבה שנים, אז היה לו חלק משמעותי בחיים שלי. אני גם חושב שהוא דמות מפתח בתולדות הכדורגל, שהיה עד לשינויים הדרמטיים בענף. עוד לא פגשתי אותו, ואני סקרן מאוד לקראת העבודה על הפרויקט הזה, כי ארסן הוא דמות מרתקת בעיני. אני מאוד אוהב קולנוע, ומאוד אוהב כדורגל".