ב-13 בספטמבר 1993 עמדו יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון על מדשאות הבית הלבן ולחצו ידיים בחמימות אמיצה. זה היה רגע היסטורי בדברי ימי העם הישראלי והפלסטיני, רגע שאחריו שום דבר לא יהיה אותו דבר, לטוב ולרע. בעצם, בעיקר לרע, אבל היה שם ניסיון אמיץ לשנות, להעלות על מסלול שונה את החיים של שני עמים שגורלם נקשר אחד בשני ונשטף בנהרות של דם.
שלושת המנהיגים הללו כיכבו אולי בפריים-טיים, אבל איש מהם אינו מיוצג ב"אוסלו", מחזהו של האמריקאי ג'יי טי רוג'רס, שעלה בתיאטרון בית ליסין בבימויו של אילן רונן ובתרגומו של אבישי מילשטיין. מדוע הם לא שם? "אוסלו" אינו מחזה שמתייחס למנהיגים, הוא מטיל את הזרקור דווקא על הפועלים השחורים, על האנשים שהזיעו מאחורי הקלעים כדי להגיע לרגע הזה. בראש היוזמה עמד הדיפלומט טריה לארסן (לירון ברנס), שהצית את הפתיל עם רעייתו מונה יול (לימור גולדשטיין). תחת מעטה של חשאיות ועם תחושת שליחות כבדה, לארסן ויול הקיזו דם כדי להביא לחדר אחד את הנציגים הישראלים והפלסטיניים, בהם מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר (חי מאור) ושר האוצר של אש"ף אבו עלא (רסאן עבאס).
אני מודה של"אוסלו" הלכתי בחשש גדול. למי יש כוח עכשיו לעוד מחזה על רבין, ערפאת והסכסוך הזה שאנחנו פוגשים בכל דקה במהלך היום? מי רוצה לשמוע שוב על שיחות שלום, שכנראה כבר לא יגיע בימינו? אלא שמכיוון שהמחזה הזה מתייחס יותר לדרגים האנושיים מאשר לפוליטיים, הכול נראה... ובכן, יותר אנושי. תמיד תהינו מה קורה שם, איך מתקיימות שיחות דיפלומטיות. מה הם אומרים שם אחד לשני? איך הם מתווכחים? האם גם הם דוחפים את היד לצלחת הפיצוחים ועושים הפסקות פיפי? המחזה של רוג'רס נותן לנו טעימה די מכובדת, גם אם מוגזמת ולא בהכרח נאמנה למציאות, שמצליחה לרגש. בשילוב קטעי הווידאו המצוינים של ניב מנור, שאחראי גם על עיצוב התפאורה, המוצר שאנחנו מקבלים קרוב לשלמות.
כל הדמויות ב"אוסלו" מוגזמות. בהשראת העלילה של רוג'רס, רונן קיבל החלטת בימוי להנגיש את הדיפלומטיה לקהל הרחב ולהפוך אותה לעממית. יודעים מה? כנראה שרחוק מהמיקרופונים ומהמצלמות זה בדיוק מה שזה. צריך לזכור שבשנות ה-90 מחוות ילדותיות כמו אלה של דונלד טראמפ הוחבאו במחשכים ומול המצלמות כולם היו אז מכובדים, אבל בחדרי חדרים הם דיברו כמונו, התנהגו כמונו, צעקו כמונו וקיללו כמונו. לא בכדי מספר כבר לארסן כבר בתמונה הראשונה על רבין, שבפגישה ביניהם היה "שיכור לגמרי עד הצהריים". הפוליטיקאים הופשטו מיד מגלימתם.
כמובן שכשיש לך אנסמבל כל כך טוב של שחקנים התוצאה אפילו טובה יותר. גולדשטיין מבצעת את הסטורי-טלינג בצורה מושלמת, שהיר כבהא, בתפקיד נציג אש"ף בשיחות חסן עספור, מביע היטב את הזעם הפלסטיני בפניו הכעוסות, מאור נפלא בתור אורי סביר האקסצנטרי ודב נבון הופך את דמותו של יוסי ביילין לסמי-קריקטוריסטית ועושה זאת במידה הנכונה. אהבתי מאוד גם את ברנס, שמכניס הרבה עומק לדמותו של לארסן. הוא מצליח להביע היטב את כל התכונות שמרכיבות את הנורבגי, מעקשנות ונחרצות ועד תחבולנות והבנת נפש האדם.
מעט מעל כולם ניצב עבאס. קצת חבל שהשחקן הנפלא הזה לא חדר בעשורים האחרונים מספיק עמוק למיינסטרים, כי שחקנים כמוהו קשה למצוא. ב"אוסלו" הוא מגלם באופן מושלם את אבו עלא. עבאס יוצר בשלמות מעברים בין הומור לרצינות ובין בדיחות הדעת לכעס. מכל הדמויות על הבמה, הוא האיש שגרם לי להאמין שהוא באמת יכול היה להיות שם, בצד של הפלסטינים באוסלו. פשוט הופעה נהדרת ואמינה, שהגיעה לשיאה בדיאלוג מרגש ביער עם מאור/סביר.
אחד היתרונות הגדולים של "אוסלו" הוא נקודת המבט שלו. היא לא ישראלית ולא פלסטינית, אלא יותר נורבגית אאוטסיידרית. בספר הנהדר "הרולטה של דה נירו", ראווי חאג' מציג אספקטים נרחבים ממלחמת שלום הגליל מהזווית הלבנונית. פתאום הכול מקבל פרספקטיבה שונה. כך גם במחזה הזה. לראות את תהליכי אוסלו כישראלי או כפלסטיני זה דבר אחד, להסתכל על זה מעיניים נורבגיות זה כבר עניין אחר לחלוטין.
"אוסלו" יכלה להיות הצגה מעיקה, אבל רוג'רס ורונן השתמשו בכל אמצעי בידורי שעמד לרשותם ויצרו מחזה מצחיק, עצוב ונוגע ללב, שמביע בו זמנית תקווה וייאוש. באשר לאדריכלי ההסכם, במחזה לארסן אומר למונה משפט שספק אם אכן נאמר במציאות ונשמע אולי מטומטם, אבל יש בו הרבה עומק: "פעם אתה יונה, ופעם אתה האנדרטה שהיונה מחרבנת עליה". למעלה מ-25 שנים חלפו והרבה אנשים חרבנו על אנדרטת אוסלו, שלימים התבררה כאחת מאבני הדרך הגרועות ביותר בתולדות מדינת ישראל. עדיין, בסופו של דבר מדובר בקבוצת אנשים שרצו, אפילו יותר מדי, לשנות חיים של מיליונים בהווה ועשרות מיליונים בעתיד. הניסיון הזה היה ראוי למחזה טוב. לפחות את זה קיבלנו.