בשנים האחרונות, מתחרה קיאנו ריבס בניקולס קייג' על תואר השחקן עם הקריירה המשונה ביותר. לעתים מזדמן לו להשתתף בסרטים מוערכים למדי, למשל סדרת "ג'ון וויק", אבל רוב הזמן הוא מככב בתוצרים שלא ברור למה נעשו מלכתחילה, ובטח לא מובן למה הסכים להשתתף בהם. הרשימה המפוארת הזו כוללת שמות כמו "סיביר", "היעד חתונה" ו-"Generation Um", ועכשיו הוא שובר את השיאים של עצמו עם "משוכפלים", שעלה כאן בסוף השבוע וכבר נראה כמועמד מוביל להירשם כאחד מסרטי הטראש הגדולים ביותר של 2019. לא סתם נחשב ינואר לתקופה המפוקפקת בלוח השנה ההוליוודי, כשכל להיטי האוסקר הופצו אבל עדיין מוקדם לשחרר את הבלוקבסטרים של הקיץ והאביב, אז כל מה שנותר הוא לנקות את המדף ולהוציא לאולמות עודפים שכאלה.
הסרט הופק בתקציב מגוחך יחסית של כשלושה מיליון דולרים, דבר שניכר כאן מן השנייה הראשונה ועד האחרונה. מאחורי המצלמה ג'רמי נחמנוף, שבעבר התמחה במותחנים עם איזשהו הקשר מזרח-תיכוני, ובין היתר ביים פרקים ב"הומלנד" והפיק את העיבוד האמריקאי ל"בני ערובה". כאן, הוא עובר למחוזות המד"ב, וריבס מגלם מדען המוביל פרויקט סודי בתחום הביולוגיה הסינתטית.
כבר בדקות הראשונות של הסרט, מתברר כי כל הדמויות המקיפות את הגיבור הן הקלישאות הנדושות ביותר של סרטים מסוג זה: עוזרו הוא חנון צייתן, שכל תפקידו לומר לו "אתה לא יכול לעשות את זה!" ואז, כמובן, לסייע לו לעשות את זה; הבוס שלו טיפוס קצר רוח, שמאיים להשבית את הפרויקט אם לא יישא פירות במהרה; ומשפחתו מורכבת מאשה בלונדינית (אליס איב) שלא עושה דבר מלבד ג'וגינג, ושלושה ילדים. רק כלב חסר - אולי לא היה תקציב.
בשלב מוקדם, וזה לא ספוילר, נקלעת המשפחה לתאונת דרכים מחרידה, במה שהיא הסצינה האפקטיבית והמרשימה היחידה בסרט.הגיבור מגיב למותם המזעזע בקור רוח שאינו סביר בשום צורה, ומיד מתפנה בנונשלנטיות לשבט אותם. כפי שמחניף לו עוזרו, זו פריצת דרך הראויה לפרס נובל, אך כאן היא מבוצעת בקלילות מפתיעה, כאילו מדובר היה בהחלפת מצעים.
גם שלל השאלות המוסריות העולות מן המעשה לא מטרידות במיוחד את הסרט או את הגיבור, והמוזר והנורא מכל - בשל סיבות טכניות, מתברר למדען כי הוא יכול לשבט רק שניים משלושת ילדיו, ואף לדילמה הזו מוצא "משוכפלים" פתרון לא סביר, לא משכנע ולא נעים לצפייה.
לא נפרט כמובן מה הפתרון הזה וגם לא מה המשך העלילה, אבל לא תופתעו לשמוע שהיא שזורה בתפניות מופרכות ובהתנהגויות לא אמינות, ומקפידה לקחת את קיצורי הדרך הקלים ביותר. כל זה מלווה בתצוגות משחק איומות ונוראות, ערכי הפקה ירודים ואפקטים נחותים. לעתים קשה להאמין שמאחורי כל זה עמדו אנשי צוות מקצועיים ומנוסים, ולא הכבשה דולי וחברותיה.
אך בגלל שמותחן המד"ב כה חסר בושה, כה קל דעת, וכה מנותק מכל היגיון פנימי או חיצוני, חווית הצפייה בו מבדרת בדרכה. לעתים, הוא אף מזכיר זבלונים אגדיים כמו "האיש בעל שני הראשים". טראש היא אמנות בפני עצמה, ו"משוכפלים" מצטיין בה. הרבה סרטים לא מוצלחים עולים כאן לאקרנים - רק בשבועות האחרונים קיבלנו שלוש דוגמאות, בזכות "גדולה מהחיים", "הולמס & ווטסון" ו"רכבת קלה", אך רובם סתם משעממים ומעייפים. כאן, אנחנו זוכים סוף כל סוף לתוצר המשתייך לקטגוריית ה"כל כך גרוע שהוא טוב" בדיוק עשרים שנה אחרי רגע השיא הקולנועי שלו, אפשר לומר שקיאנו ריבס חתום כאן על ה"מטריקס" של הסרטים הגרועים.
