שחקנים גדולים יותר וגדולים פחות כמו בריאן קרנסטון, דונלד סאת'רלנד, טד דנסון, וויליאם שאטנר, קווין דילון, ריין ווילסון, ג'ון קראייר ושון הייז מחאו כפיים וחייכו במרירות כאשר ג'רמי פיבן עלה לבמה כדי לקבל עוד פרס על חשבונם. הוא זכה בגלובוס הזהב ועוד שלוש פעמים ברציפות בפרס האמי, ובכך השווה את השיא של השחקן דון נוטס משנת 1963. הוא הודה, כנהוג, לצוות השחקנים שלצדו, ליוצר הסדרה "הפמליה" ששמה אותו על המפה - והקדיש בכל פעם מחדש את הפרס לאביו המנוח, שהדביק אותו במחלת המשחק. כל זה קרה לפני פחות מעשור, פיבן היה על גג העולם ורשתות הטלוויזיה חיזרו אחריו עם ארנקים פתוחים כדי שיבוא להוביל סדרה משלו. גם הוליווד האירה לו פנים, עם הצעות לתפקידים שבעבר הוא יכול היה רק לחלום עליהם. אם מישהו היה אומר לו אז שתוך כמה שנים הוא ימצא את עצמו מעלה מופע סטנדאפ בקיבוץ להבות חביבה, הוא כנראה היה חושב שזו בדיחה לא מצחיקה.
אבל הבדיחה הלא מצחיקה הזאת היא בדיוק מה שהולך לקרות הערב בקיבוץ הנחמד במועצה האזורית מנשה, וכמו הרבה בדיחות לא מצחיקות - הבעיה שלה היא לא הפאנץ' או הטיימינג הקומי, אלא דווקא הזהות של מספר הבדיחה. פיבן הגיע לישראל לארבע הופעות סטנד אפ כדי לבדוק לראשונה את המופע שלו על קהל בינלאומי, או במילים אחרות: ישראל היא המדינה הראשונה מחוץ לצפון אמריקה שזוכה לראות את המופע של פיבן. אלא שלא בטוח אם מדובר בכזה כבוד גדול, בעיקר אם זוכרים למה פיבן התחיל לעשות סטנד אפ בכלל.
אז הנה העובדות בקצרה. בסוף אוקטובר 2017, שבועיים אחרי שאליסה מילאנו קראה לנשים שהתמודדו עם הטרדות מיניות לשתף את סיפוריהן עם ההאשטג "Me Too", צייצה כוכבת הריאליטי אריאן בלאמר כי היא הותקפה על ידי ג'רמי פיבן, שלטענתה נגע לה בחזה ובישבן ללא הסכמתה. פיבן הכחיש את ההאשמות, וטען שהיא עושה נזק לקורבנות אמיתיים. לא עבר שבוע ושתי נשים שונות הצטרפו להתקפה נגד פיבן, וטענו לתקיפות מיניות קשות יותר מצדו. פיבן הכחיש את ההאשמות, והתנדב לעשות בדיקת פוליגרף - בה הוא יצא דובר אמת. מספר ימים לאחר פרסום תוצאות הפוליגרף, אישה נוספת שעבדה כניצבת על הסט של "הפמליה" התלוננה כי פיבן תקף אותה. רשת CBS החליטה לבטל את הסדרה "חוכמת ההמונים" (המבוססת על רעיון מאת הישראלים דרור משעני ושירה חדד) בה כיכב פיבן בתפקיד הראשי אחרי עונה אחת. במקרה או שלא, כתבת תחקיר שהתפרסמה באתר "באזפיד" כמה ימים מאוחר יותר חשפה עוד שלוש נשים שטענו שפיבן תקף אותן בעבר הרחוק יותר, בשנות ה-90 וה-80 של המאה הקודמת. פיבן עוד איים לתבוע את הנשים ואת האתר שפרסם את התחקיר, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הקריירה שלו בהוליווד, כמו של קווין ספייסי, וודי אלן ולואי סי קיי - נגמרה.
אלא שפיבן לא הרים ידיים, והחליט למצוא את הדרך לקהל גם בלי המתווך של הוליווד. כילד לשני שחקני תיאטרון, הוא תמיד ראה בבמה את ביתו האמיתי. הוא יכול היה להמציא את עצמו מחדש כשחקן תיאטרון דרמטי, ולא מן הנמנע שזה באמת הייעוד האמיתי שלו - אבל הוא העדיף להסתמך על הכריזמה הנוטפת ממנו והטיימינג הקומי המושלם כדי לכוון לעצמו את הדרך דווקא לסטנד אפ. לא בדיוק הבחירה הראשונה לשחקנים שטעמו מטעם התהילה של הוליווד.
בעוד רוב הסטנדאפיסטים מתחילים את דרכם בהופעות ניסיוניות בשעות הקטנות של הלילה מול קהל קטן באולמות נידחים, פיבן ניצל את שמו ומעמדו כדי לקצר תהליכים וישר להתחיל לעבוד מול קהלים גדולים עם חומר לא אפוי עד הסוף. וקשה לכעוס עליו, מי רוצה לעבוד קשה וללמוד את האומנות העדינה של הסטנד אפ כשאפשר פשוט לפתוח קופה ולראות את הקהל עומד בתור.
אמש, כשהוא עלה אל בימת "בית החייל" בתל אביב אחרי הופעת חימום קצרה של דודו ארז, אפשר היה להבין למה זה בא לו כל כך בקלות. זה ארי פאקינג גולד על הבמה, אבל זה מרגיש כמו ויני צ'ייס האמיתי. תעודת הזהות שלו אולי טוענת שהוא בן 53, אבל הוא נראה כמו כל כך כוכב קולנוע נוצץ וחסר גיל. כל שערה במקום, הגזרה נשארה אותו הדבר מאז שכיכב לרגע ב"סיינפלד" המיתולוגית והחיוך ששמור רק לסטארים אמיתיים. הוא מודה לקהל ולוקח שלוק מתוך כוס קפה של "ארומה". לרגע, אתה מוכה בתדהמה. כוכב קולנוע עומד מולך והוא בן אדם בשר ודם, ואפילו שותה קפה כמו זה שיש לך מתחת לעבודה. הוא בדיוק כמו כולנו, חוץ מהקטע של פרסי האמי.
אלא שאז הכוכב הזה שאנחנו רגילים לראות על המסך בסלון פותח את ההופעה, עם ציפיות בשמיים, והבדיחה הראשונה שלו היא על השם של דודו ארז. "תמיד רציתי להגיד דודו על הבמה!", הוא מצחיק את עצמו עם בדיחת הקקי הראשונה של הערב. זה רע כמו שזה נשמע, אבל מצד שני מפה אפשר רק להשתפר. אלא שאז מגיעות עוד 21 בדיחות (ספרתי) שקשורות להיותו יהודי ו/או לעובדה שההופעה נערכת בישראל - "מפעל הייצור של היהודים" - אליה הוא הגיע כדי למצוא מחדש את "כרטיס היהודי" שלו, אותו הוא איבד אחרי הבר מצווה. אם קומיקאי לא יהודי היה מספר את הבדיחות האלה, כנראה שהיינו טוענים שהן אנטישמיות - אבל במקרה של פיבן היהודי, הן סתם לא מצחיקות.
זה יהיה אנדרסטייטמנט להגיד שהחומר של פיבן לא מספיק טוב, וזה בולט בעיקר כי פיבן עצמו הוא יישות ממגנטת שכיף להקשיב לה, והטיימינג הקומי שלו חסר רבב. הוא מספר סיפורים ארוכים מתקופתו בהוליווד, ולא שוכח להנחית פאנצ'ים במקומות הנכונים, תוך כדי שהוא משתמש בכל הבמה בתור מגרש המשחקים הפרטי שלו, ויוצר קשר אינטימי עם הקהל בקלות - דבר שללא מעט קומיקאים לוקח שנים כדי לפתח. זה נראה שהוא נהנה על הבמה, וזה מוסיף חן למופע, אפילו שבעיקרון, נראה שהוא יכול היה לעלות לבמה ולהקריא שורות מתוך "הפמליה" וזה היה יכול להיות מספיק בשביל להצדיק את מחיר הכרטיס.
באופן מפתיע פיבן מתגלה כחקיין לא רע בכלל, ומתבל את האנקדוטות שלו עם חיקויים טובים של מייק טייסון, סילבסטר סטאלון וכריס טאקר, חיקוי קצת פחות טוב של אוון ווילסון וחיקוי לא פוליטיקלי קורקט בעליל של ג'קי צ'אן. אלא שכל האנקדוטות האלה על החיים בהוליווד מגיעות כדי לספר את סיפורו האישי והכואב של שחקן שנפל מגדולתו, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהסיבה שהביאה לנפילתו.
שניים מהחטאים הכי גדולים שאמן סטנד אפ יכול לעשות במהלך מופע הם להתנשא מעל הקהל, או להציג חוסר מודעות למשמעות של הדברים שהוא אומר. פיבן הצליח לעבור על שני החטאים האלה בתוך משפט אחד, כאשר הוא מתבדח על כך שהוא לא מבין למה מייק טייסון צריך שומר ראש. "זה כמו שביל קוסבי יצטרך להסתובב עם מישהו שמערבב משקאות", הוא מגיש את הפאנצ'ליין הלא מבושל לקהל התל אביבי. מעבר לכך שזו אנלוגיה חלשה שיוצרת בדיחה לא מוצלחת, זו גם בדיחה על אחד הסטנדאפיסטים הגדולים בכל הזמנים, שהיה גם שחקן טלוויזיה נערץ - ונפל מגדולתו בגלל שהתגלה שהוא אנס. אז או שג'רמי פיבן חושב שהקהל שלו פשוט לא מכיר את ההאשמות נגדו, או שהוא כל כך חסר מודעות שהוא לא מבין כמה הבדיחה הזאת רק גורמת לקהל להרגיש לא בנוח. כך או כך, זה היה לא נעים לצפייה, ואפילו מעצבן.
פיבן יכול היה לנצל את הבמה המחודשת שניתנה לו כדי לערוך חשבון נפש, להתנצל, לנסות לפתוח דף חדש או אפילו להמשיך להכחיש בצורה נמרצת את טענותיהן של שבע הנשים שהתלוננו נגדו - ובמקום זאת הוא בחר פשוט להתעלם מהסיבה שהביאה לקיומה של ההופעה הזאת. חבל. זו הייתה יכולה להיות תשובה גברית אמיצה וחצופה למופע "נאנט" של האנה גאטסבי. אלא שפיבן אפילו לא טורח להכחיש את ההאשמות, שלא לדבר על לנסות להתמודד עם המציאות באמצעות הומור עצמי, הוא פשוט מחביא אותה מתחת לאור הזרקורים. וזה חבל, כי המופע שלו, באורך 45 דקות בלבד, לא מספיק חזק בשביל להצדיק באמת סיור הופעות בינלאומי מצד אחד, ולא מספיק אישי וחושפני כדי שיאפשר לו לקבל את סליחת הקהל הרחב.
הרגע היחיד בו פיבן גרם לכל הקהל לצחוק בקול גדול היה גם המרגש מכולם, כאשר הוא סיפר על הקשר שלו עם אמו השחקנית, ואיך הוא נוהג לעבוד איתה על תפקידים שלו. הוא מספר איך הוא הקריא בפניה לראשונה את אחד המשפטים המפורסמים של ארי גולד מהפמליה, ולרגע הוא נכנס לתוך הדמות וצועק את השם המפורש "לויד!" - וכל הקהל נקרע מצחוק. וזה מצחיק לא רק בגלל שזה הפורטה של השחקן, והסיבה שיש לו שלושה פרסי אמי על הדף בבית. זה מצחיק כי זה אמיתי, וזה אינטימי, והוא מכניס אותנו לרגע לתוך הבית האישי שלו, ולתוך תהליך העבודה והיצירה שלו. וחבל שבדיוק בנקודה הזאת הוא עוצר, מודה לקהל ובורח במהירות מהבמה, במקום להישאר ולעשות לנו סיור מודרך בתוך האישיות הבאמת מרתקת שהוא. הוא בורח מהבמה ואפילו לא שומע את מחיאות הכפיים של הקהל המבולבל שלא מבין איך המופע נגמר לפני שהוא התחיל. והבריחה הזאת מתכתבת באופן ישיר עם הדרך בה הוא בורח מכל הדברים שהביאו אותו לערב הזה, ולעובדה שהערב הוא יפזר קצת אבק כוכבים בקיבוץ נחמד מזרחית לחדרה, במקום להיות באיזו פרמיירה נוצצת בהוליווד. יכול להיות שזה התיקון שלו. יכול להיות שזה העונש שלנו.