מאז ומעולם כיכב בית המלוכה הבריטי על מסכי הקולנוע, בטח בעונת הפרסים, וכך קורה גם השנה. בסוף החודש יעלה כאן "המועדפת", אחד הסרטים המהוללים והמעוטרים של העונה, העוקב אחר התככים בחצרה של המלכה אן, וכבר בסוף השבוע עלה "מרי מלכת הסקוטים", הנקרא בשמה של גיבורתו, ועוסק ביריבות המפורסמת בינה לבת דודתה, המלכה אליזבת הראשונה, שנאבקה מולה על השליטה בממלכה.
חוץ מתזמון ההפצה וזירת ההתרחשות, אין הרבה דמיון בין שני הסרטים. "המועדפת" אמנם לא מושלם, אבל הוא שנון, קצבי ועסיסי, ומצליח לרענן את הז'אנר הכה נדוש. "מרי מלכת הסקוטים", לעומת זאת, פושר כפודינג, מיושן, מאובן ונטול עוקץ - עוד אחד מאותם תוצרים שהיו כה נפוצים בעבר, בהם האלמנטים הכי מרשימים הם התלבושות, עיצוב השיער והאיפור.
העובדה שהסרט חיוור מאכזבת מכמה סיבות, ובראשן הכוכבות שלו, שהיו מעורבות בשנים האחרונות בפרויקטים מלהיבים בהרבה. את מרי, שבניגוד לדמותה במציאות מדברת כאן במבטא סקוטי, מגלמת סירשה רונאן הנפלאה בדרך כלל, אך גם לה אין מה לעשות מול עבודות כתיבה ובימוי כה דלות.
רונאן היתה מועמדת בשנה שעברה לאוסקר על "ליידי בירד", ובין השאר התחרתה מול מרגו רובי, שכיכבה אז ב"אני, טוניה", ומפציעה גם כאן, בדמותה של המלכה אליזבת הראשונה. בניגוד למה שאפשר אולי להבין מקמפיין השיווק של הסרט, הנפח העלילתי שלה מצומצם למדי, והיא לא מנצלת את הזמן שיש לה כדי להותיר רושם מיוחד.
אז איך זה שהודות להופעתה כאן, קיבלה הכוכבת מועמדויות בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה גם מטעם האקדמיה הבריטית לקולנוע וגם מטעם גילדת השחקנים, ועשוייה בהחלט לשחזר את ההישג גם באוסקר? אולי כי בשלב מסוים בעלילה לוקה אליזבת באבעבועות רוח, כך שרובי מבלה את רוב הסרט מתחת מעטה של איפור כבד, ובעונת הפרסים נוטים להעריך את מי שעוברים טרנספורמציה פיזית ומתכערים לצורך תפקיד.
בצד שתי אלה, אפשר למצוא בין הגברים המשחקים בסרט גם את ג'ו אלווין, בן זוגה של טיילור סוויפט, שמופיע גם ב"המועדפת" והוא מכנה משותף נוסף בין השניים. הבריטי היפה התואר, שלאחרונה נצפה גם ב"מבצע פינאלה" כבנו של אדולף אייכמן וב"ילד מחוק", מגלם כאן את יקיר לבה של אליזבת, המתמרנת אותו להתחתן דווקא עם מרי, כחלק משרשרת משחקי הכוח שלה. "מרי מלכת הסקוטים" עתיר בתככים, אז לא פלא כי את התסריט שלו כתב בו וויליאמסון, אחד הכוחות היצירתיים הבולטים מאחורי "בית הקלפים", שכאן מתאר את שתי המלכות כגרסאות מוקדמות של פרנק וקלייר אנדרווד.
הרבה מן המזימות ומן הקנוניות מתרחשות בחדר המיטות, לא רק בין שתי המלכות והגבר שעובר ביניהן, אלא גם בינו לגברבר איטלקי שמתגלה כאהובו. בקיצור, לא חסרה כאן פעילות מינית, שבאה לידי ביטוי בכל מיני צורות: מין אנאלי, מין אוראלי ומה שרק תרצו, ובנוסף לכך הסרט גדוש גם במעשי רצח אלימים ובשלל אטרקציות ויזואליות נוספות, אך למרות כל הפוטנציאל הדרמטי הזה, הוא מצליח לשעמם ולהתיש לכל אורך 120 דקותיו.
זאת, כיוון שהתסריט פורש בפנינו את השתלשלות העניינים בצורה קורקטית, בלי שום הומור, אירוניה או ארס, ונוסף לכך גם לא פעם מסתבך ומתקשה להסביר את הדברים בצורה ברורה או משכנעת. עבודת המשחק מתבססת בעיקר על דקלום במבטאים כבדים ותצוגת הבימוי מדגישה את היותו של כל זה תיאטרון מצולם. לא פלא כי זוהי עבודתה הקולנועית הראשונה של ג'וזי רורק, שעד כה פעלה בעיקר על הבמה.
כמו כן, יש בסרט גם משהו צבוע. הוא מתיימר להיבדל משלל העיבודים הקודמים שנעשו לסיפורה של מרי, ובניגוד אליהם להציג נקודת מבט פמיניסטית. בין השאר, מתכחש התסריט לעובדות ההיסטוריות הידועות לנו כדי לטעון שבשלב מסוים, היתה בין מרי לאליזבת חברות ואחווה נשית, אך הפטריארכיה דחקה אותן להתעמת.
אך בניגוד ל"המועדפת", שבאמת ובתמים שם את הנשים במרכז, "מרי מלכת הסקוטים" לא עושה כן. אליזבת כמעט לא נוכחת, וגם מרי בדרך כלל מוקפת גברים - אנשי חצר המלוכה, לורדים, פוליטיקאים וסתם טיפוסים מפוקפקים, שמדברים ללא הפסקה, ואחראים לחלק ניכר משורות הדיאלוגים, לא פחות אם לא יותר ממנה. כמו כן, למרות יומרותיה, בסופו של דבר הדרמה הזו מתגלה כעוד סרט מיושן על שתי נשים שדוקרות זו את זו בגב, וכמעט כל המהלכים העלילתיים שלה נובעים מן הרחם של הגיבורות ומתמקדות בו.
יש בסרט כמה סצינות יפות ומלאות עוצמה, אך הן מגיעות במערכה האחרונה, וזה מעט מדי ומאוחר מדי, שכן עד אז "מרי מלכת הסקוטים" כבר קורס תחת עודפי האיפור וחולשת הסיפור. מזל שכבר בעוד שבועיים מגיע "המועדפת", כדי להזכיר לנו שלסרטים על בית המלוכה בכל זאת יכולה להיות רלוונטיות גם בימינו. כרגע אין מה לראות, אך בהחלט יש למה לחכות.
