למרות החזון המרשים של סטטיק ובן אל, יוון לא ממש מחכה ל"יאסו"

לכאורה, יש כאן מפץ. עד כה, סטטיק ובן אל לא היו זקוקים למעט עזרה מחברים. ללא אירוחים וללא שיתופי פעולה בשירים שהוציאו (הופעות זה סיפור אחר), הם שמרו על תדמית של אלה ששייכים לליגה משל עצמם בפופ הישראלי החדש, מה שנכון במידה רבה. שיתוף הפעולה שמתרחש כאן, עם לא אחד אלא שניים מכוכבי הפופ הגדולים במדינה - סטפן לגר ועדן בן זקן -יכול להעיד על ניסיון לתחזק מותג שנמצא בסכנת שחיקה ככל שהזמן עובר, או על רצון לייצר מפלצת. ובכן, "יאסו", הוא שיר לא רע, להיט נחמד - אבל מפלצת הוא לא.

הקריצה למוזיקה יוונית, וזו הרי לא יותר מקריצה, מצליחה אצל שני הזמרים שפותחים את השיר - אלה שיש להם איזשהו קשר למוזיקה ים תיכונית: בן אל תבורי ועדן בן זקן. על עדן בן זקן יש מעט מה להרחיב: היא מבצעת מעולה וסוחבת את השיר על גבה, ובפינג פונג בינה לבין סטטיק היא מנצחת לגמרי. תבורי קצת נדחק מאחורי סטטיק לא פעם ונתפס כחבר הפחות דומיננטי בהרכב, אבל כאן הוא עוקף את שותפו בסיבוב: הוא מרגיש בנוח, פותח גרון ויושב גם על טקסט משעשע - בזמן שסטטיק יושב על בית מיותר, חסר השראה וילדותי ("שבא לאכול כל היום כמו חטיף" - הלו, "גומיגם" זה השיר הקודם). לראשונה, הוא נראה כצלע החלשה בסיפור. גם הקטע של סטפן, אם נודה באמת, די מיותר ומטופש ("I'm kicking it like Fifa") ומוסיף מעט מאוד לשיר.

הצד החיובי של העניין הוא שסטטיק ובן אל, כרגיל, חושבים כאן בגדול ובסטנדרטים ששייכים בדרך כלל לאזורי זמן אחרים. שילוב של ראפרים עם זמרת מזרחית זאת כמובן לא המצאה שלהם, וחלקנו זוכרים את ימי "אחת מאלף" של חיילי הנקמה ורינת בר או "הסוד" של סאבלימינל ושרית חדד. הפופ הישראלי התקדם מאז, ולמקומות חיוביים. החזון של סטטיק, בן-אל וג'ורדי הולך הרבה יותר רחוק. הקליפ, כרגיל, מדהים ועשיר בדימויים. זה מה שממחיש את הדלות של "יאסו" עצמו, ואת הפער בין היופי של הדימויים בקליפ לחולשה של הדימויים בשיר. סיעור המוחות על "יאסו" והעולם היווני היה חלש למדי: אוזו, פגאסוס, שבירת צלחות, טברנה ובוזוקי. סלוניקי לא לגמרי מחכה לשיר הזה.

הרחק הרחק משם, הוציא השבוע אהוד בנאי את אחד השירים הכי יפים שלו זה זמן. בנאי, מהמחברים שהדגישו יפה יותר מכולם את החיבור בין קודש לחול, הוציא שיר אהבה שנון ונוגה, שכתבה בתו מרים, שמכיל את כל הנימות שמזוהות איתו: נוסטלגיה אבודה ("נקשיב לדיסק ישן, בינתיים"), תפילה ("כשופר שאין בו מילה"), תחושה נצחית של נוודות ("לפעמים אני מרגיש בתוך ביתי כמו אורח") וחיפוש אחר אינטימיות מאחדת (בין רגע רומנטי בים לשולחן השבת).

בנאי הוא לא בדיוק אמן שנעלם. הוא שחרר בשנים האחרונות לא מעט פרויקטים, אבל מתוכם היה מיעוט יחסי של חומר מקורי - ורוב של גרסאות כיסוי ומאספים מסוגים שונים. "זקוק למחילה" מבשר טובות כי הוא מציג את שובו של אהוד בנאי כאמן יוצר פעיל במלוא כוחו ובמלוא החן שלו. אפילו הקול שלו בשיר הזה נשמע כמו משהו שהתגעגענו אליו המון זמן.

אלבום שמחכה כבר הרבה הרבה זמן להמלצה הוא הבכורה של "גן הפעמון", שהושק בסוף החודש שעבר. הלהקה הירושלמית, כפי ששמה מעיד עליה, מציגה רוקנרול אוורירי די בסיסי, רך ועדין רוב הזמן, מגובש כמו שמעט להקות מנגנות כבר בשלב הזה (ההפקה היא של יהוא ירון הבלתי נלאה). הקומוניקטים משווים אותם לכנסיית השכל, אבל ההשפעה של אמנים כמו אביתר בנאי, לדעתי, מורגשת כאן הרבה יותר.

הטקסטים של הלהקה נמצאים על הציר המילניאלי שמביט בציניות על הפוליטיקה, המצב המקומי והסדר החברתי, עם מטאפורות שמחברות בין טבעונות לטינדר ("שוק בשר"), ייאוש מהמרוץ שלא נגמר אחרי הדבר האמיתי ("היום אני יודע מה יהיה הסוף", "השניה היקרה"), ובוז לסיסמאות ("ברלין").

בשני המישורים, המוזיקלי והמילולי, "גן הפעמון" עוד לא החליטה אם היא רוצה ללטף או להרוג, לעשות נעים או לצאת למלחמה - שאלות הכרחיות עבור להקת רוק צעירה. לפעמים זה קצת בוסרי או לא מחודד מספיק, ולפעמים - ישר במקום. "אביב קצר" מסתיים באפוס של שבע דקות, "כל האדמות", שמרשה לעצמו קצת לצאת מהתבניות וללכת קצת יותר רחוק משאר השירים באלבום ומוכיח שעוד הרבה דברים טובים מחכים להיחשף בגן הפעמון.