ביום השידורים המיוחד של שני הערוצים המסחריים, קשת 12 ורשת 13, עסקו האולפנים לא מעט בשלג שאולי יירד ואולי לא. זה התאים ליום של השקות תוכניות אקטואליה ושובה של תכנית סאטירית כעוד פרומו טלוויזיוני מתמשך. אבל כמו שהשלג היה רחוק מהציפיות - כך גם יום השידורים המיוחד.
עוד נתייחס אליהן בנפרד, אבל התוכניות החדשות ברצועת הערב של ערוץ 13 לא התגלו בינתיים, מהתרשמות ראשונית, כבשורה גדולה. המסגרת אולי רכה ומזמינה והמגישים חביבים, אבל אפשר היה לבחור אייטמים חזקים יותר לתוכניות הפתיחה: יעקב אילון, שהבטיח לחבר את הטלוויזיה לדיגיטל, הסביר לצופיו מהם ציוצים בטוויטר כאילו השנה אינה 2019 (העטיפה לפחות מעניינת); אמנון לוי, שהבטיח להתמקד באנשים במרכז התוכנית, הוביל דיון חסר תוחלת עם בנים של פוליטיקאים; ונגה ניר נאמן השיקה את המוסף שלה עם חשיפה (לא) מטלטלת על הפנטהאוז החדש של אהוד אולמרט. התוכנית של אודי סגל הייתה היציבה מבין הארבע, אולי בגלל שנשארה למעשה דומה מאוד למתכונתה הישנה.
זוהי כאמור התרשמות ראשונית בזיפזופ: תוכניות עוד יתגבשו, ליינאפים יתאפסו וההתרגשות של יום שידורים ראשון תלך ותיעלם. אבל הנה משהו שבלט בחסרונו היחסי על המסך לאורך שלוש התוכניות הראשונות: נשים. הרצף של אילון-לוי-סגל הוא דבר אחד, אבל מה לגבי האורחים? לוי היגג על נשות ברזל עם נדב אייל ועבר מיד לילדי הפוליטיקאים - שלושה זכרים שהם בנים לפוליטיקאים זכרים - והפאנל של אודי סגל הורכב בשיאו ממנו ומעוד ארבעה גברים. אחר כך הוא ראיין את השר כחלון. בשביל המגוון הזה הורידו משידור את לוסי אהריש?
בקשת, בינתיים, חיממו מנועים לקראת חזרתה של תוכנית הדגל, "ארץ נהדרת". השבח לאל על מערכת הבחירות שמספקת חומרים בלתי נגמרים ליוצרי תכניות סאטירה. אלא שגם "ארץ נהדרת", אחרי שהבריקה בעונה הקודמת שוב ושוב - הגיעה לא לגמרי מבושלת לתכנית הפתיחה שלה. ההתחלה דווקא הייתה מעודדת, עם שחר חסון שהתגלה כשידוך משמיים בתפקיד אבי גבאי, והשתלב בזריזות ובאופן משכנע כחלק מהחבורה, וערן זרחוביץ' שמטריף מצחוק בכל דבר שהוא עושה - איתן כבל/נפתלי בנט/ציפי רפאלי. גם ליאור אשכנזי, בתוספת מפתיעה לקאסט, היה נחמד בתפקיד השתקני (אך גם הצפוי) של בני גנץ.
יחד עם זאת, מערכון הפתיחה היה רחוק מלהבריק ולהפתיע באמת. השיר של נתניהו ומשפחתו ("ביביקרטיה" על בסיס השיר מקזבלן) היה בטעם רע. את הפאנצ'ים על הימין החדש או על ציפי לבני אפשר היה לצפות מקילומטרים. חסרונו של אודי כגן בתור דוד ביטן/אורן חזן הורגש קשות.
מכאן זה רק הלך והידרדר: הפאנל על הנחיית האירוויזיון היה חלש (אמנם, עם הבלחות מהעבר: שובה של מאיה בוסקילה וחזרתו של טל פרידמן לתוכנית, גם אם בתפקיד משונה של רותי ברודו). אורי לייזרוביץ', עוד מצטרף טרי, עוד לא לגמרי היה מאופס בתפקיד ארז טל, אבל מופרך מכך היו שילובם של רומן זדורוב וא"ק כדמויות קומיות. ילדה נרצחה בסיפור הזה, כן? זה לא מאוד מצחיק.
בהמשך נוספה הפרודיה התמוהה על הטלנובלה הטורקית ומסעותיו של פוליטיקאי חובבן לרוץ לכנסת הבאה על המקום ה-40 ברשימת הליכוד - שני מערכונים שסיימו ערב מאכזב ובעיקר לא מצחיק. ערב שבו השלג לא נערם, והמפץ הטלוויזיוני לא הותיר חותם.