פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סשה דמידוב: "הייתי קשה עם הילדים שלי, והיום אני חושב שזה דווקא טוב"

      הקריסה שחוזרת פעם אחר פעם ("אני מרגיש בושה, זיוף, שאני אפס ומטומטם"), התיעוב לעולם הריאליטי ("לא צריך פרסום") והעונש הנורא שקיבל ב-30 מעלות מתחת לאפס: סשה דמידוב, המככב בהצגה "העבד" בתיאטרון גשר, מדבר בריאיון לוואלה! תרבות על אהבה, חינוך נוקשה והזדקנות

      סשה דמידוב: "הייתי קשה עם הילדים שלי, והיום אני חושב שזה דווקא טוב"
      אבי לוי

      כשהחלו החזרות להצגה "העבד" בתאטרון "גשר", השחקן הוותיק סשה דמידוב, המגלם את התפקיד הראשי בהצגה, חווה "נפילה", כך הוא מתאר את קשת התחושות שעברו עליו. "הרגשתי מתחת לאפס", הוא מספר לוואלה! תרבות. "כאילו אני לא יודע כלום במקצוע, תחושת בושה. כאילו הכול מזויף, לא נכון ודוחה, הרגשה כאילו שאני מטומטם או משהו כזה".

      לדמידוב (61) התחושה לא זרה. למרות הקילומטראז' האדיר שצבר על הבמה, ואוסף התפקידים המרהיב שזכה לגלם, בכל פעם לפני תחילת חזרות להצגה חדשה הוא חווה מעין התקף חרדה, תחושות קשות של ביטול מול התהליך היצירתי. עם השנים הוא למד להתמודד עם המצבים האלה אבל לא להתגבר עליהם. "בשנים האחרונות אפילו התחלתי להרגיש עונג. אני כבר יודע שאי אפשר לברוח מזה ומצד שני אי אפשר להשתמש בזה. ובכל פעם אני שואל את עצמי, 'יו, עוד פעם?' וכבר למדתי להתבונן על הנפילות האלה, לברר אותם, לבדוק עד כמה אני צריך להרגיש 'מטומטם' ו'כלום'. ולמדתי שצריך להתאמץ, לקחת את החומר הנבזי הזה, ולטפס ממנו למעלה. אחר כך התחושה טובה יותר כי הצלחתי לעבור את זה".

      ריאיון עם סשה דמידוב 23 בינואר 2019 (ראובן קסטרו)
      "הצלחתי לעבור את זה". סשה דמידוב (צילום: ראובן קסטרו)

      בהצגה "העבד" דמידוב מגלם את יעקב, יהודי שמתאהב בבת איכרים פולניה-נוצרייה בשם ואנדה. זו לא הפעם הראשונה שהוא מככב בהצגה. בגלגולה הקודם בראשית שנות האלפיים, הוא גילם את יעקב לצדה של יבגניה דודינה. לימים סיפר שלא אהב את הביצוע ההוא.

      מה שונה הפעם?

      "הייתי אז יותר מדי רגיש, ואפילו מוגזם. עדיין חיפשתי את המקום הנכון מבחינת המשחק והחיים בהצגה. עכשיו זה שונה, זה גם שונה בגלל שאנחנו בזמנים אחרים. אז זה היה בתחילת שנות האלפיים ומאז התיאטרון השתנה. אנחנו תמיד חוששים שהתיאטרון לא יתקיים, כי הטלוויזיה והקולנוע מאיימים עליו, אבל למרות הכול התיאטרון קיים, ויש בו ניואנסים, וחיים אמיתיים וקרובים אלינו, וזה משמח. בהצגה הזו יש את זה".

      במרכז המחזה סיפור אהבה בין יהודי לגויה, נושא מאוד נפיץ לאחרונה אצלנו, כמו שניתן היה לראות לפי התגובות שהחתונה של לוסי אהריש וצחי הלוי עוררו.

      "זה קצת כאילו אנחנו בימי הביניים. זה לא ברור לי. אם אנשים אוהבים אחד את השני, מה יש לדבר על זה?"

      ריאיון עם סשה דמידוב 23 בינואר 2019 (ראובן קסטרו)
      "כאילו אנחנו בימי הביניים". סשה דמידוב (צילום: ראובן קסטרו)

      את התפקיד של דודינה קיבלה לנה פרייפלד, שחקנית אנונימית יחסית, שסיימה לא מזמן את בית הספר למשחק, וזה התפקיד הראשון שלה בתיאטרון הרפרטוארי. "אני אוהב את ג'ניה דודינה, ואני מכיר אותה עוד ממוסקבה", אומר דמידוב. "היא שחקנית גדולה ונהניתי מהעבודה איתה. עכשיו זו שחקנית אחרת, מעולם אחר, נשמה אחרת, כל המולקולות שהיא בנויה מהן זה משהו אחר. היא מאוד מקצועית, בית הספר בו היא למדה, יורם לוינשטיין, מאוד טוב בשנים האחרונות. היא תוצאה של התהליכים האלה".

      זו לא ההצגה הראשונה שחזרת לככב בה. ב-1996 גילמת את יוסי במחזה "כפר", אז היית בשנות ה-30 לחייך, שחקן צעיר. כעבור כמה שנים בהעלאה מחודשת, חזרת לאותו התפקיד אותו אתה מגלם עד היום. לא נמאס לך?

      "הייתה הפסקה ארוכה באמצע. סיימנו לשחק בהצגה ב-2005, והתחלנו שוב ב-2013. אבל זה לא משנה, כל ערב אני צריך למצוא משהו חדש בתפקיד, אחרת אפשר למות. זה התענוג במקצוע, חיים במקביל לחיים הרגילים. מצבים בהם אתה בונה חיים יחד עם הקהל, אתה מרגיש אותו, וכל פעם יש משהו חדש, זה משהו".

      עברה בך המחשבה שאולי די, אולי הגיע הזמן להעביר את התפקיד למישהו אחר?

      "הרבה פעמים חשבתי שדי עם כל המקצוע הזה. זה מקצוע שנוגע ישר בלב, זה קשה, ממש. וכל פעם אתה חושב שאתה כלום, שאולי צריך לעשות משהו אחר".

      מה למשל?

      "זה סוד. יש לי תכנית שאני עובד עליה ולא רוצה לספר, זה מעניין".

      זה קשור לתעשיית הבידור?

      "לא אגיד".

      ריאיון עם סשה דמידוב 23 בינואר 2019 (ראובן קסטרו)
      "לא רוצה ריאליטי". סשה דמידוב (צילום: ראובן קסטרו)

      שחקנים רבים חוששים משלב ההתבגרות בחייהם המקצועיים, בעיקר מההתבגרות הפיזית. איכשהו, נראה שבך הזמן לא נוגע. אתה ממשיך לקבל תפקידים של צעיר, דמויות שגילן צעיר שנים רבות מגילך הביולוגי. אתה חושש שיום אחד זה יגמר?

      "לא. כנראה קיבלתי את הגנים האלה מאמא שלי, עד הזקנה שלה היא נראתה צעירה לגילה. אבל אני גם קצת שומר, עושה ספורט. עם זאת, אני אוכל בשר מטוגן, לפעמים שותה וודקה, וויסקי, ומעדיף יין אדום יבש".

      כבר שנים אתה עובד עם הבמאי והמנהל האומנותי של גשר, יבגני אריה, שגם ביים את ההצגה הנוכחית ואת הגרסה הקודמת שלה, איך היחסים ביניכם?

      "יש לנו יחסים מקצועיים, אנחנו מכירים אחד את השני הרבה מאוד שנים, מרגישים אחד את השני יותר ממילים. למשל אני אומר משהו, והוא אומר שבדיוק הוא חשב על זה. יש רגש פנימי כזה שמבינים אחד את השני. זה לא תמיד חלק, והרבה פעמים יש בינינו ניואנסים פנימיים, כמו בין גבר לאישה".

      הוא הזוגיות הכי ארוכה שלך.

      "כן, הוא ואשתי".

      היו קרעים בקשר?

      "כמובן. איזה שחקן לא מגיע למצב כזה עם במאי? כמו שעם אשתי (סבטלנה דמידוב, שחקנית תיאטרון גשר) לפעמים, למרות שאתה אוהב, אתה לא יכול להתמודד. אחרי זמן מה זה מסתדר. אצל שחקנים שעובדים כל הזמן על רגש חד זה קורה במיוחד. אין מה לעשות, אנחנו בני אדם".

      ולא חשבת לפרוש כנפיים ולהמשיך לתיאטרון אחר?

      "יש פה שני דברים, מצד אחד כסף, ומצד שני אומנות. אני לא רואה פה הרבה כסף ובינתיים אין הזדמנויות לעשות אומנות במקום אחר. זה המצב. היו כל מיני סיטואציות שהזמינו אותי למקומות אחרים, אבל זה לא קרה כי בסופו של דבר בעיקר לא רציתי".

      פחדת?

      "לא הייתי בטוח שזה נכון, לא ראיתי בזה משהו מעניין שאפשר להוציא ממנו אומנות".

      מה לגבי טלוויזיה?

      "אני לא צריך פרסום, בכלל. יש לי בעניין הזה מחשבות ודעות, אני חושב שמי שצריך להיות מפורסם יהיה מפורסם בלי לחץ. החיים שלנו לא תמיד בידיים שלנו ולפעמים יש כוח חיצוני שבונה את החיים".

      היית הולך לריאליטי?

      "לא אוהב ולא רוצה".

      קיבלת בטוח הצעות.

      "כן, רצו לצלם אותי כל היום, ממש מהבוקר, בבית, בתיאטרון, בלימודי הקבלה. כשאני קם וכשאני בחזרות, ולא רציתי את זה. בשביל מה? אני רואה שיש אנשים אוהבים את זה, אבל אני לא מתחבר".

      עוד כמה שנים ימלאו לך 67, גיל היציאה לפנסיה בארץ. אתה חושב שבבוא העת תפרוש לנוח בבית?

      צוחק. "באות מחשבות כאלה, תעזוב את זה וזהו. אבל לשבת בבית אני לא מוכן. מה יש בזה?"

      אז אין לך כוונות למות על הבמה.

      "לא. אני לא רוצה למות על הבמה במאה אחוז".

      יש איזה תפקיד שאתה יודע שלא תשחק יותר? שפספסת?

      "אני בינתיים לא יכול להגיד שפספסתי משהו. אפילו ב'המלט' לא כתוב בן כמה הוא היה, ואני יכול לנסות ולעשות את זה. בחיי כמעט שיחקתי הכול: נשים, ילדים, אפשר להמשיך, לא יודע מה עוד. אני זוכר שכשהייתי צעיר, וראיתי שחקנים בני 60 ו-70 וחשבתי כמה שהם גדולים ויודעים הכול, ועכשיו אני בשלב הזה".

      ואתה מרגיש ככה?

      "גם ככה וגם ככה. זה מתהפך. ובכל מקרה, הייתי רוצה להספיק לעשות את המלט".

      ריאיון עם סשה דמידוב 23 בינואר 2019 (ראובן קסטרו)
      "חינוך נוקשה". סשה דמידוב (צילום: ראובן קסטרו)

      לדמידוב ארבעה ילדים. הבכור, יבגני, בן 33 בנו מנישואיו הקודמים עוד ברוסיה, עמו נוצר קשר מאוחר כשהיה בן 18. היום יבגני הוא איש עסקים החי בלונדון. מאשתו הנוכחית לדמידוב יש עוד שלושה ילדים, דניאל בן 29, שחקן בתיאטרון "הבימה" ו"הקאמרי"; גיא בן 26 שיסיים השנה את לימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטייןף ועמנואל בן 23, שלמד בימוי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, ועכשיו סטודנט למשחק בבית הספר לאומנויות הבמה בסמינר הקיבוצים.

      שלושה מהילדים שלך עוסקים בתיאטרון, ניסית להניא אותם מזה?

      "הייתי חזק כל השנים האלה, סיפרתי להם שלא כדאי. אבל יש דברים שאתה לא שולט בהם, זה מה שקרה".

      היום הילדים שלך גדולים, אבל סיפרת בעבר שהאבהות לא הייתה לך פשוטה.

      "פעם חשבתי ככה, אבל היום רואה את זה אחרת. הייתי אבא, מהרוסים האלה, עם החינוך הזה שהיה קצת נוקשה אצלנו. הילדים היו צריכים לקבל את העניינים האלה, כמו למשל שמכבדים אדם מבוגר, לא צועקים כשהוא מדבר, לא מתפרצים לשיחה של מישהו וזה מה שאנחנו. אבל התוצאה נפלאה, הילדים מאוד אינטליגנטים, מבינים שיש עוד אנשים סביבם, ויש נשים שגם צריך להתייחס אליהן בצורה מיוחדת ובכבוד. הם גברים וצריכים להיות גברים. אני זוכר שחשבתי שהייתי יותר מדי קשה איתם, עכשיו אני חושב שזה דווקא טוב. אני רואה תוצאות. הם מאוד אוהבים אותנו ומכבדים אותנו, ומקשיבים לנו ומרוכזים בנו כשאנחנו מדברים. כשאנחנו מדברים על תיאטרון ואומנות, הם מקשיבים כמו למישהו שיודע משהו שהם לא יודעים. אני לא תמיד רואה שילדים מכבדים את ההורים שלהם ושומעים מה שהם אומרים, יחד עם זה - זה משמח כשאני רואה איך שהם מקשיבים. זה פשוט נכס".

      היו לך תקופות כלכליות קשות, וימים לא פשוטים במקצוע הזה אני מניחה, הילדים בטח חוו את זה.

      "הגעתי ממוסקבה, אחרי שהיה שם משבר כל כך חזק, למרות שהייתה דמוקרטיה של גורבצ'וב, היה כל כך ריק בחנויות, שכשהגעתי לכאן, קיבלתי קצת כסף מהמדינה, התחלנו לעבוד בתיאטרון וקיבלנו גם שם בקטנה - ויכולתי לקנות אוכל, ואפילו בגדים, אז לא היה לי קשה כאן. חוץ מזה, היינו אז צעירים, הגענו למדינה אקזוטית והכל היה מעניין".

      יבגניה דודינה (ראובן קסטרו)
      הפרטנרית לשעבר. דודינה (צילום: ראובן קסטרו)

      דמידוב נולד באוזבקיסטן ובשנת 1990 עלה לישראל, אחרי קריירה קצרה בעולם התיאטרון הרוסי. בשנה הבאה ימלאו 30 שנה מאז הגיע לישראל. "אחרי זמן מה שגרנו כאן, מנטלית עדיין לא הרגשתי שייך והתחלתי להתגעגע לחברים במוסקבה ולמה שהיה שם. פתאום מה שהיה אקזוטי בארץ הפך להיות זר ולא שלי. למדנו עברית וזה לא היה פשוט, קשה לי עם שפות. אבל העבודה בתיאטרון עזרה לי. למדנו את השפה מהר והצלחנו לבטא אותה בצורה טובה".

      גדלת ברוסיה הסובייטית, אתה זוכר את החיים האלה? אהבת אותם?

      "צריך להבין שעד גיל מסוים הקומוניזם היה בשבילי יפה וחשוב. סבא שלי היה חבר במפלגה הקומוניסטית מ-1914 והוא היה בין המהפכנים, והאמין שהעם יכול לקחת את השליטה ויכול לבנות חברה מאוזנת ואמתית. הוא נתן את כל החיים שלו בשביל זה. ואז סטלין הרג אותו ב-1937, כמו הרבה גדולים שהובילו את המהפכה והאמינו שהם עשו משהו נעלה, סטלין הרג אותם. לסבא שלי קראו יעקב. לסבא השני קראו סרוליק. קיבלתי את השם סשה, לקחו ס' מסרוליק ושמו לישה. כשהגעתי לישראל גיליתי שאני יכול להיות ישראל, שזה גם יעקב וגם סרוליק באדם אחד. אז הפכתי מסשה לישראל".

      איך הייתה הילדות שלך בצל הקומוניזם ובכלל?

      "גדלתי במשפחה מאוד חמה. אבא שלי היה מהנדס, היה איש חכם ורגיש. הוא מאוד אהב מדע והוא נפטר ב-1992. הוא ידע הרבה, ממש אנציקלופדיה. מאוד אהבתי אותו, הוא היה קצת קשה ומאוד אהב אותי. אמא שלי הייתה כימאית, היא אהבה אותי ותמיד פחדה שיקרה לי משהו. כולם למדו באוניברסיטה. בגלל זה גם אני הייתי צריך ללמוד הנדסה לפני שמימשתי את הרצון להיות שחקן, למדתי הנדסה".

      היית טוב בזה?

      "הייתי טוב מאוד, גם בבית הספר הייתי טוב בפיזיקה ומתמטיקה".

      העבד תאטרון גשר, ינואר 2019 (יח"צ , ישעיה פיינברג)
      דמידוב מתוך ההצגה "העבד" בתיאטרון גשר (צילום: ישעיה פיינברג)

      זכורות לך חוויות אנטישמיות מהילדות?

      "כן, בבית הספר, אחר כך בצבא".

      שירתת בצבא הרוסי? בטח חוויה לא פשוטה.

      "זה היה מרתק, עד כמה שזה נשמע מוזר. עשו מאיתנו להקת רוק והופענו בכל מיני אולמות. אבל לא כל הזמן היה ככה. היה גם קשה, נניח היו עונשים - בסיביר נניח, העמידו אותנו בקור של מינוס 30 מעלות במשך חצי שעה, בלי לזוז. זה היה קשה מאוד והיו גם מכות".

      בין החיילים?

      "כן, וגם בין החיילים לאזרחים. למשל הגיעו חיילים חדשים מארמניה ולטביה, אני הייתי מאוזבקיסטן, והיו כל מיני יחסים בין החבר'ה, גם מכות".

      מה היה עם האזרחים?

      "מישהו מהחיילים שלנו קיבל מכות מהאזרחים בעיירה. אז בתגובה חצי מהפלוגה שלנו נכנסה לקולנוע, שם הם ישבו וראו סרט, ידענו שישבו שם פושעים, אלה שמנהלים את ארגוני הפשע של העיר. נכנסנו פנימה בזמן הסרט, זה סרט הודי, והיו מכות איתם, גם אני הייתי בחבורה הזו. אם אומרים שעושים, אז עושים. היינו ילדים, למרות שהיינו בני 20. אם כולם אומרים ללכת, הולכים".

      ואנטישמיות?

      "הדבר הראשון שאני זוכר היה מגן הילדים. באחד הימים נכנסו פנימה נערים בני 16-15 כאלה ושאלו מי בגן יהודי. יצאתי החוצה ואמרתי שאני. אז אחד הנערים אמר לי לחפור בור באדמה ולאסוף תולעים, הייתי בן חמש והתחלתי לחפור".

      ואיפה היו המבוגרים?

      "זה היה במקום שהם לא ראו. ובאופן מוזר זה לא פגע בי. הנערים הסתלקו משם אחר כך ולא חזרו, והתולעים נשארו באדמה".

      ומה היה הלאה, בצבא?

      "בצבא ארגנו מסיבה. זה היה אסור, אז עשינו אותה אחרי שכל הקצינים הלכו ביתה. שתינו שם, והזמנו בנות אזרחיות. אני זוכר שהיה שם בחור מלטביה ששאל אותי אם אני יהודי. עניתי לו שכן. הוא אמר: 'אני לא סובל אותם, ואותך במיוחד'. זה היה אחרי ששתינו הרבה, אז עניתי לו שאני ארמוס אותו והתחלנו מכות. זו הייתה המציאות אז, במיוחד מול בנות, אי אפשר היה אחרת".

      העבד תאטרון גשר, ינואר 2019 (יח"צ , ישעיה פיינברג)
      דמידוב מתוך ההצגה "העבד" (צילום: ישעיה פיינברג)

      ישראל שעלית אליה שונה מזו שאתה חי בה היום?

      "שונה לחלוטין. המדינה הייתה נאיבית כזו ונעימה. ככה אני חוויתי אותה, סימפטית ולא כל כך מפותחת לדעתי, גם מבחינת כלכלה, מדע ותרבות. עכשיו המדינה יותר מפותחת, ואני שמח לראות שהיא בין המדינות הכי מפותחות בעולם".

      ולצד זה יש היום יותר אלימות ויותר גזענות.

      "נכון, אי אפשר להימלט מזה. עד כמה שהמדינה מפותחת, יש גזענות, עבריינות, פשע, יחד עם העלייה ברמת המדע והתרבות ואומנות. אין מה לעשות, זה קיים גם במדינות גדולות יותר, באמריקה ורוסיה למשל. אבל איך שזה נראה עכשיו - אני מדבר על החברה שלנו שנראית בבעיה, אני חושב שדווקא המצב הזה יכול להוליד משהו שאפילו לא חשבנו עליו. זה ישנה את המצב ביחס לשכנים שלנו, ביחס לאירופה ולעולם כולו".

      למה הכוונה?

      "צריכים להבין שכמו במשפחה, שאי אפשר אחרת וצריך לקבל שיש הרבה דעות ודעה אחת לא יכולה לשלוט על השנייה. צריכים להבין שכמה שיותר דעות זה יותר טוב, ועל גבי הדעות האלה אפשר לבנות אהבה, שזה ממלא את הניגודיות הזו, והאהבה הזו היא דווקא מתפתחת ונותנת לנו כוח ויופי וזה יכול לעזור לנו גם לראות את השכנים שלנו אחרת, לשכנים שלנו לראות אותנו אחרת".

      אתה מדבר בזהירות, אתה חושש?

      "זה לא זהירות, אני מדבר על דבר ברור. שאנחנו לא יכולים לשלוט על שמאל וימין קיצוניים בתוכנו, גם משם ומפה, דעות ומנטליות. כאלה ואחרים שנראים לא נכונים. ובתוך זה צריך להיות הבנה והרגשה של אהבה".

      אני לא מצליחה למקום אותך על הקשת הפוליטית, אתה ימני?

      "לא אגיד".

      בבחירות הקודמות משרד ראש הממשלה הפיץ הודעה לפיה הוא בוחן אפשרות לשריין לדמידוב מקום ברשימת הליכוד. דמידוב המופתע לא קיבל שום פנייה רשמית וניסה להתנער מהחיבוק הפוליטי הכפוי. למעשה, הוא מסרב בכל תוקף לזהות עצמו פוליטית ושומר על עמימות לאורך כל הריאיון.

      אז בעצם ביבי הוציא אותך מהארון בלי רצונך?

      "כן".

      ובכל זאת, אנחנו ערב בחירות, אם נניח היית יכול להקים מפלגה דמיונית, מה היה בה?

      "הייתי מקים ארגון שממליץ ועוזר למדינה ולמפלגות באופן הקיום ולקשר ביניהם. שיהיה בו מנגנון, שמאפשר לכל הדעות להתקיים, ככה שיצליחו לעבוד ביחד. כמו איברים של גוף, וכל אחד עובד בצורה המיוחדת החדה והברורה כמו כליות ולב, אבל זה בפנים במנגנון ואנחנו ראש. מגיעים למצב של התפתחות חזקה ומכילים את כל התכונות. ככה אפשר לעזור לכל המדינות. במיוחד לשכנים שלנו. אם הייתי יכול, הייתי עושה את זה. אולי נעשה את זה..."

      נשמע שאתה רוצה ללכת לפוליטיקה.

      "לא נראה לי".

      אתה מאוד חריג בנוף התיאטרון. גם ימני, גם לומד קבלה.

      "בתנועת 'בני ברוך', למורה שלנו, הרב מיכאל לייטמן, יש הרבה תלמידים חילונים".

      אתה לא מרגיש יוצא דופן?

      "אני לא חושב שיש אדם שמרגיש שהוא לא יוצא דופן. אפילו מנקה רחובות או כל איש פשוט חושב שהוא יוצא דופן, אין פה שקר, כולם ככה. אחרת אין זכות קיום. כולנו שונים. אין אף אחד שדומה לשני".

      איך היחסים שלך עם שרת התרבות, מירי רגב? אתה שותף לבוז שרוחשים לה בעולם התיאטרון?

      "אני מכיר את זה, ואני לא רוצה להתייחס. מה שכן, זו שערורייה שאסור להציג את זה ואסור את זה. המדינה שלנו דמוקרטית וכל אחד אומר מה שהוא רוצה".

      פגשת אותה?

      "כן, המפגש היה בסדר גמור".

      ריאיון עם סשה דמידוב 23 בינואר 2019 (ראובן קסטרו)
      "ביבי הוציא אותי מהארון". סשה דמידוב (צילום: ראובן קסטרו)

      ריאיון עם סשה דמידוב 23 בינואר 2019 (ראובן קסטרו)
      "אי אפשר להימלט מהגזענות". סשה דמידוב (צילום: ראובן קסטרו)