לפני כחודשיים פרסם מכון הקולנוע הבריטי הצהרה מהפכנית: הוא נענה לקמפיין המבקש לשפר את הדרך בה תופסת החברה אנשים שפניהם סובלות מעיוות פיזי, ולא יעניק יותר מימון לסרטים המציגים אותם בדמות הנבל. המהלך עורר ביקורת ואפילו גיחוך, אבל זכה גם להרבה שבחים שטענו כי הגיע הזמן להילחם בייצוג הקלישאתי והפוגעני הזה. התומכים בצעד הוסיפו גם כי בשלה השעה לראות על המסכים לא רק גיבורים עם תווי פנים מושלמים, אלא גם כאלה שפרצופם הושחת.
והנה, יצירה שכזו מגיעה כבר עתה. מדובר ב"Dirty God" של הבמאית ההולנדית סאשה פולק, שפתח ביום חמישי האחרון את פסטיבל רוטרדם, לפני הקרנותיו גם בסאנדנס. הוא עוסק בצעירה לונדונית, שבן זוגה לשעבר שפך על פניה חומצה. בניגוד לסרטי באטמן למיניהם ושכמותם, הפגיעה הבלתי הפיכה הזו לא מובילה אותה לצלול לצד האפל, אלא להפך: הסרט מתאר אותה כדמות מורכבת, אנושית, אופטימית, נחושה ומלאת חיים, וגם כמושא לתשוקה מינית של אחרים, שבין השאר באה לידי ביטוי בסצינת סקס עדינה ויפה.
בהמשך לביקורות על כך שהתעשייה נוהגת ללהק לתפקידים שכאלה כוכבים נוצצים ולא לתת הזדמנות לאחרים, ליהקה פולק לתפקיד הראשי את ויקי נייט, צעירה שפניה הושחתו במציאות. תצוגת המשחק מלאת העוצמה שלה תורמת רבות לחספוס ולאינטנסיביות של הסרט החזק הזה, שיש בו הרבה כאב אבל גם הרבה השראה, והוא התגלה כמקפצה טובה להמשך הפסטיבל.
סיפורה של גיבורת הסרט יכול לשמש משל לקורותיה של רוטרדם. העיר ההולנדית נחרבה לחלוטין בזמן מלחמת העולם השנייה, נבנתה מחדש אט-אט והתגברה על ההרס, על מצוקה כלכלית-חברתית ועל החיים בצלה של אמסטרדם כדי להפוך למרכז בינלאומי תוסס ודינמי עם יופי ואופי משלו. נוסף לכך, המקום גם עתיר אהבת קולנוע, מה שכמובן בא לידי ביטוי בפסטיבל. לא משנה באיזה הקרנה הייתי, האולמות המהודרים היו מלאים עד אפס מקום, והקהל תמיד התנהג כאילו סרטים סיניים אמנותיים באורך שעתיים וחצי הם החוויה הכי מלהיבה שיש לעולם להציע.
ביליתי ברוטרדם רק סופ"ש אחד, והפסטיבל יימשך עד סוף השבוע הקרוב, אבל הספקתי ליהנות מעוד כמה סרטים מרשימים."Sons of Denmark" הוא מותחן מבהיל של אולה סאלים, במאי דני שמוצאה של משפחתו עירקי, המתאר מציאות קרובה אך בדיונית (בינתיים): במדינה מתפתחת מלחמת אזרחים בין ארגוני ג'יהאד לתנועות לאומניות ושונאות זרים, ועלייתו לשלטון של מנהיג הימין הקיצוני מחממת את הגזרה עוד יותר ומובילה להתפתחויות מחרידות.
"Sons of Denmark" עשוי במיומנות והוא מרתק לכל אורכו, אך מה שהופך אותו מסתם מותחן אפקטיבי ליצירה מהדהדת היא החומרה בה עוסק סאלים בסכנות שאורבות למדינה הסקנדינבית. אפשר רק לדמיין כמה רעש יעורר הסרט בדנמרק ברגע שייצא בה.
ועכשיו, לשתי יצירות אינטימיות בהרבה."The Best of Dorien B" הוא סרטה הראשון כבמאית של אנקה בלונדה, בכיכובה של קים סנוארט הנהדרת, שגם לה זה תפקיד בכורה קולנועי. היא מגלמת וטרינרית לקראת אמצע החיים, שגופה בוגד בה, בעלה בוגד בה, ואמה בוגדת באביה, אבל למרות כל זה, אין כאן כמעט שנייה שאינה מלאת הומור ומעלת חיוך. סרט נפלא!
היצירה השנייה שאפתנית יותר, ואפשר אף לכנותה "בויהוד - גרסת ההיריון". מדובר ב"The Days To Come" של קרלוס מרקס-מרסה הספרדי. זהו סרט עלילתי, אך הוא נעשה בגישה כמו תיעודית, ו"השחקנים" שבו הם זוג במציאות. הדרמה מלווה את הניסיונות שלהם להביא ילד לעולם, את הרגע שבו מתבשרת האישה כי זה עומד לקרות, ובעיקר את תשעת החודשים עד שהם מתברכים בצאצא. מכל הבחינות, הסרט הזה הוא כמו החיים. לעתים הצפייה בו מתישה ומשעממת, אבל בסופו של דבר החוויה מתגלה כמדהימה למדי, ורגע השיא שלה אף מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולנצח את "רומא" בקרב על תואר "סצינת חדר הלידה המרגשת של השנה" - אם כי כאן, אל דאגה, הסיום אופטימי בהרבה.
בגזרה התיעודית, נציין את "Romantic Comedy" של הקולנוענית והמוזיקאית הבריטית אליזבת סאנקי, הידועה כחצי מהצמד המשובח סאמר קאמפ. סרטה מתבסס על הגיגיה האישיים וכן על מאות קטעי ארכיון מקומדיות רומנטיות שנעשו בהוליווד לאורך השנים, והוא מפרק אותן לגורמים וקורע אותן לגזרים בקריאה קווירית ופמיניסטית. המסקנות חותכות, אך גם ידועות, לפחות למי שקרא משהו בנושא בשנים האחרונות - לא צריך את הסרט בשביל להבין עד כמה נקודת המבט בז'אנר תמיד היתה גברית, לבנה, סטרייטית, פריבילגית, בורגנית, רזה וכיוצא בכך. מצד אחר, אף פעם לא מזיק לקבל תזכורת, בטח כשהיא מקיפה כל כך.
ונסכם בנקודה הישראלית: שבוע לפני שייפתח פסטיבל ברלין ויציג חמישה סרטים של במאים ישראלים, חשפה החגיגה ברוטרדם סרט ישראלי אחד, בהקרנת בכורה עולמית. מדובר ב"אלוהי הפסנתר" של איתי טל, שהחל כפרויקט קצר שלו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ותפח ליצירה באורך מלא.
טל מסתייע כאן בצלם המעולה מידן ארמה, שכבר עמד מאחורי המצלמה ב"אנשים שהם לא אני", ובצוות מצוין של שחקניות ושחקנים, שלא תמיד קיבלו מספיק הזדמנויות בקולנוע שלנו - נעמה פרייס, זאב שמשוני, עמי ויינברג, ליאורה ריבלין ואחרים. כל אלה מציגים בפנינו סיפור על משפחת פסנתרנים שייעדה את הצאצא הטרי במשפחתה ללכת בדרכה המוזיקלית, אך ברגע שמתגלה כי הוא נולד חירש, היא פונה לצעד קיצוני ביותר כדי לתקן את הגזרה. מכאן והלאה, המעשייה הזו מתפתחת לטרגדיה על אובססיה, גורל, כישרון וקנאה. היא קולנועית עד מאוד, תענוג לראותה על המסך הגדול ויהיה מעניין לדון בה בהרחבה כשתגיע להקרנות גם בישראל.
