אחת מדמויות המשנה ב"בובה רוסית", הסדרה הקומית החדשה של נטפליקס שעולה היום (שישי) לשרתים, אומרת בשלב מסוים שהיא מתעניינת לאחרונה בפלגיאט כצורת אמנות, ושמבחינתה גם לחיקוי יש זכות קיום. כך, בשורת דיאלוג אגבית וזניחה למדי, מתמודדת הסדרה הזו עם הפיל הכי גדול בסלון של כל מי שניגש לצפות בה - האם היא סתם עוד גרסה של הסרט "לקום אתמול בבוקר", וגם אם כן, האם זה בהכרח אומר שאין לה משהו חדש להביא לשולחן?
כבר בשלב הטריילר, ההשוואות בין "בובה רוסית", בהפקת איימי פוהלר ("מחלקת גנים ונוף") ובכיכובה של נטשה ליון ("כולם אומרים אני אוהב אותך", "כתום זה השחור החדש") לבין הסרט המוצלח ההוא עם ביל מאריי היו בלתי נמנעות: נדיה וולווקוב היא בחורה שנאלצת לחיות שוב ושוב את אותו ערב מצער של מסיבת יום ההולדת ה-36 שלה, כאשר הלופ מתחיל בבהייה מהורהרת במראה שבשירותים, ומסתיים בכל פעם במוות נוראי אחר - דריסה, נפילה, פיצוץ, ירייה וכן הלאה. לפעמים היא מצליחה לדחות את הקץ עד ליום שאחרי, אבל המוות, באופן אלגורי, תמיד מנצח. אין באמת צורך להסביר מעבר לזה, הקונספט ודאי מוכר לכל מי שאי פעם ראה סדרת מד"ב בחייו (ואת הסרט של מאריי, ואם לא אז תראו), כי כל אחת מהן הציגה בשלב מסוים ורסיה משלה לעניין הזה. "בובה רוסית" חולקת מאפיינים תמטיים עם כולן, ובכל זאת יש לה משהו אחד שאין לאף אחת מהן: את נטשה ליון.
ליון, שחלקים נרחבים מדמותה של נדיה מבוססים עליה ועל התמודדותה עם התמכרויות שונות, היא האדם המושלם לשאת על כתפיו בחוסר חשק את העול התסריטאי הזה: היא יבשה, מרירה, סרקסטית, מסרבת לציית לחוקי הפורמט שנכפה עליה ומייצגת למעשה את העין העקומה של הצופים שתוהה: לא היינו כבר בסרט הזה? ובכן, בזה ספציפית לא. "בובה רוסית" משכילה להתחיל כמו שצריך להתחיל את הדברים האלה - נדיה מתבלבלת, מעצבנת, מתנסה ובוחנת גבולות, בעוד הצופים אוספים פרטי מידע קטנים לאורך הדרך כי שהם משערים שישחקו תפקיד בהמשך - אך בהמשך מכילה מספיק טוויסטים ושינויים קטנים-גדולים בפורמט המוכר והידוע שמשרטטים חוויית צפייה שונה וכיפית. לפחות בהתחלה.
אבל מה שבאמת הופך את הסדרה הזו למיוחדת היא דווקא הפסיכולוגיה שמצליחה לבצבץ מעבר לכל סימני שאלה, כי התעלומה האמיתית היא מה שמתרחש בתוך ראשה של נדיה, וכמה בובות מטריושקה צריך לחשוף כדי להגיע לגרסה הבסיסית ביותר. כבר בסצנה הראשונה שלה על המסך היא מצטיירת כדמות שאובססיבית לגבי המוות של עצמה - היא מצהירה שעדיף לבהות לתוך קנה האקדח של התמותה מאשר לבלות, טוענת שאם תגיע לגיל שבעים תהיה בשוק, תוהה בקול רם מתי מתחיל גיל הבלות ומתבשלת עמוק בתוך איזשהו מידלייף קרייסיס שהיא לא יודעת להגדיר בעצמה. במובן מאוד מוחשי, משאלת המוות שלה מתגשמת בכל פעם מחדש, והמתח שבין חוסר הרצון שלה לחשוף את כל הקלפים לבין הידע הפנימי שזה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות, הוא זה שלמעשה יוצר את העניין האמיתי.
ליון, שמגלמת כאן פחות או יותר את אותה הדמות של ניקי מ"כתום" ונראית קצת כמו בובה בעצמה, מצטיינת במיוחד במעברים החדים בין רגעים שדורשים דרמה נוגעת ללב לבין כאלו שזועקים לעקיצות עם מודעות עצמית. רק היא מסוגלת לקחת משפט פשוט כמו "אני מבקשת את עזרתך" וליצוק בו בבת אחת קומדיה, חוסר ישע, התנשאות ותמימות. העובדה שליון כתבה חלק מהפרקים ואף ביימה אחד מהם רק מבהירה שה-DNA האישי שלה מוטבע בסדרה, וכמה טוב שכך. גם הסדרה עצמה רוקדת בדיוק כמעט מושלם בין ביטים מעוררי צחוק וביקורת על השטויות של דור ה-Y לבין הגיגים פילוסופיים כגון "הכלה של שני רעיונות מנוגדים וקבלה של שניהם זה הדבר הכי טוב בלהיות אנושי". משפט חשוב.
אחת מדמויות המשנה ב"בובה רוסית", הסדרה הקומית החדשה של נטפליקס שעולה היום לשרתים, אומרת בשלב מסוים ש... רגע, בחלק הזה היינו. אולי צריך לנסות משהו שונה, והוא לדבר על הכשל היחיד בסדרה שבכל זאת צורם. "בובה רוסית", לפחות מבעד עיניים סובייקטיביות אלה, היא חוליה אחרונה בשרשרת של סדרות קומיות-לא-בהכרח-קומיות שנעזרות בקונספט פנטסטי של מציאות מחודדת כדי להעביר מסר אנושי שיש לו רגליים על הקרקע: "המקום הטוב" מנסה ללמד אותנו מה זה אומר להיות אדם טוב, "לנצח" חוקרת מהי זוגיות ארוכת טווח, ו"בובה רוסית" ממשילה סיטואציה די ברורה של תקיעות במקום. אבל הקומדיות החדשות האלה בעצם מטפסות על הפנטזיה כדי להיתלות באילנות גבוהים יותר, ולא מעניין אותן לעסוק בה יותר מדי. ל"בובה רוסית", נגיד, אין ממש חשק לשבת ולהסביר לכם למה נדיה תקועה בלופ, מי אחראי לו ומה החוקים המדויקים שלו. היא מעדיפה שזה יהיה מעומעם ושטחי ככל האפשר, כי היא רוצה בעצם לתאר הוויה יותר כללית של בחורה במשבר קיומי שמה שקורה לה מבחוץ הוא השלכה של מה שקורה לה כבר שנים מבפנים.
הסדרה הזו היא בפירוש המוצלחת מבין השלוש הללו, אבל כולן מנסות ליצור איזון מאוד עדין בין "מה שקורה כאן הוא לא אמיתי" לבין "מה שקורה כאן הוא הכי אמיתי", תוך העדפה ברורה לריאליזם האנושי. זה מצער, אבל אף אחת מהן עוד לא הצליחה לעשות את זה באופן מספיק טוב. כי כשהן נדרשות בכל זאת להתייחס לאלמנט הפנטזיה שלהן שנזנח מאחור, "המקום הטוב" גובלת בטיפשיות, "לנצח" משעממת ו"בובה רוסית", מהבחינה הזו, די בנאלית. צמד הפרקים האחרונים של העונה, שבאופן לא מקרי הוא גם הכי פחות קומי מכולם, מתפנה בלית ברירה לטפל בלופ הלא פתור כדי לסגור אותו, ואז בעצם מבהיר עד כמה הסדרה לא לגמרי שונה מכל שאר היצירות הדומות שקדמו לה. עד כמה המסע הזה בסופו של דבר נגמר באותו אקורד סיום קיטשי כפי שניתן היה לצפות. וזה קצת מבאס, בעיקר לנוכח כל הכיף ששרר קודם לכן.
אחת מדמויות המשנה ב"בובה רוסית", הסדרה הקומ... די. באותה הסצנה, אגב, אומרת דמות אחרת שלא משנה מה אומרים המבקרים, הכוונה שמאחורי כל יצירה עדיין נמצאת בתוכה. בהתחשב בכך שיש ככל הנראה לפחות עוד שתי עונות בקנה, יהיה בהחלט מעניין להמשיך לחשוף את הכוונה האמיתית הבסיסית ביותר של "בובה רוסית", להכיל ולקבל שהיא גם מקורית וגם לא, ולראות האם היא בכל זאת שוברת את הלופ המוכר והידוע.