קלינט איסטווד כבר בן 88, אבל שום דבר לא עוצר אותו. בשנים האחרונות המשיך לביים סרט חדש בקצב של אחד לשנה, ובכך חיזק את מעמדו כאחד האמנים הוותיקים ביותר שפועלים כיום בתחום תרבות כלשהו. ההפסקה היחידה שהרשה לעצמו לקחת היתה מהשילוב בין בימוי למשחק: מאז "גראן טורינו" המופתי שיצא בשלהי העשור הקודם, ראינו אותו מביים אחרים ומשחק בסרט של יוצר אחר ("בחזרה למשחק"), אבל לא עושה את שניהם יחד.
עכשיו, לראשונה מזה 11 שנה, איסטווד מוכיח שהוא בשיא כושרו, ושב לעשות זאת ב"הפרד", אותו גם ביים בעצמו. בסרט זה, שעולה כאן בסוף השבוע, מגלם השחקן-במאי גבר שלאחר שובו משדה הקרב בקוריאה, הקדיש את חייו לעסקי גידול הפרחים, והזניח בשל כך את משפחתו. בערוב ימיו, עסקיו קורסים בשל התחרות מצד אתרי הקניות אונליין, והוא מוצא עצמו בלי פרוטה בכיסו, דווקא כשברצונו לממן את חתונתה של בתו, ובכך אולי לקבל הזדמנות אחרונה לזכות בסליחתה ובזו של זוגתו.
ההזדמנות לכך מגיעה בזכות הצעה לשמש בלדר בשירותם של ברוני סמים. כל שעליו לעשות הוא להעביר למענם חבילות ברכב שלו, ולא לשאול יותר מדי שאלות. מעסיקיו החדשים שבעי רצון ממנו, גם בשל העובדה שהמשטרה לא חושדת בו, והוא מרוצה מהם, בעיקר בגלל סכומי הכסף העצומים שנכנסים לחשבונו ומשמשים אותו לממן מטרות הקרובות ללבו.
מפעל הבלדרות הזה ממשיך להתנהל באין מפריע. אנשי הרשות למלחמה בסמים אמנם בסביבה, אבל לא מתעמקים במעשיו. בולט ביניהם סוכן חדש, בגילומו של בראדלי קופר, שבשל שאפתנותו שלו והלחץ מצד הבוס (לורנס פישבורן), לא טורח לחקור את סימני השאלה סביב האיש שהיה יכול סבא שלו, ותחת זאת מעדיף לסמן מטרות קלות ולחקור את החשודים המיידים - מה שכמובן לא מוביל אותו לשום מקום, ונותר רק לשאול האם בסופו של דבר ייפול לו האסימון ומה יעשה בנידון.
מאחורי התסריט של "הפרד" עומד ניק שנק, שכתב לאיסטווד גם את "גראן טורינו", וקשה להאמין - אבל הוא מבוסס על סיפור אמיתי; סיפורו של ליאו שארפ, שנעצר בתחילת העשור כשהוא בן 87, וברשותו לא פחות מתשעים קילו קוקאין, מה שהעניק לו את התואר המכובד "סוחר הסמים המבוגר בעולם". הסרט מדייק בכל הקשור לגילאים ולכמויות, אבל עורך דרמטיזציה מסיבית בכל הקשור ליחסים של הגיבור עם משפחתו - רעייתו, אותה מגלמת דיאן ויסט הוותיקה, והצאצאית המשותפת שלהם, אותה משחקת אליסון איסטווד, בתו במציאות של השחקן.
הדרמטיזציה הבדיונית הזו נראית לעתים מלאכותית מדי, וגולשת לגבולות הקיטש סר הטעם. בעיה נוספת של "הפרד" היא שעלילתו פשוט לא מעניינת במיוחד. על פניו, קורותיו של שארפ נשמעים כמו החומר ממנו קורצו סרטים, אך בפועל אין בהם הרבה בשר. וכך, בלי יותר מדי תפניות, דמויות משנה מעניינות וקונפליקטים, הסרט נותר מינורי למדי. בניגוד ל"גראן טורינו", שעלילתו הובילה לסיומת יפהפייה ומרגשת להפליא, כאן הכל מתבשל על אש קטנה ובמונוטוניות מסוימת.
ובכל זאת, יש לסרט ערך. קודם כל, בזכותו של איסטווד כמובן. דמותו כאן מפילה ברשתה כל אדם זר שפוגש אותה, בין אם מדובר בקשישה חובבת פרחים או בסוחר סמים שרירי ומזרה אימה, וגם לשחקן יש את הכוח הזה. הופעתו מצליחה לעורר בו בזמן הערצה ואמפטיה, נוסטלגיה ותקווה, שעשוע ועצב. תענוג לראות את "הפרד" עם קהל, ולשמוע כיצד הצופים והצופות נמסים ממנו, כאילו היו קהל באסיפת בחירות של בני גנץ.
נוסף לכך, אפילו שהוא נטול התלהמות ויומרות, יש בסרט גם עוקץ חברתי. מסעו של הפרד בכבישי ארצות הברית מתגלה גם כמסע בין העוולות החברתיות במדינה. קודם כל, הגזענות - בין אם זו המובנת והפחות מזיקה של הגיבור, שבמפגש המקרי שלו עם שני עוברי אורח שחורים מתעקש לכנותם במילה שבה מזמן כבר לא נהוג להשתמש, וגם לא מבין מה הבעיה עם זה, ובין אם זו הממוסדת והמסוכנת הרבה יותר. באחד הקטעים החזקים ביותר, משייט לו הקשיש הלבן בהנאה עם רכב עמוס קוקאין, והשוטרים שמדלגים מעליו מכוונים במקום זאת אקדח לגבו של צעיר חף מפשע, שכל חטאו הוא מוצאו ההיספני. "סטטיסטית, אלה חמש הדקות המסוכנות בחיים שלי", אומר להם הגבר התמים בשעה שהם מתשאלים אותו, ובכך מזכיר לצופים כמה אנשים מצאו את מותם בסיטואציה כזו רק בגלל צבע עורם.
כמו כן, "הפרד" מתאר גם כיצד המבנה הכלכלי-חברתי בארצות הברית מוביל אזרחים למצבים נואשים ואבסורדים. איסטווד לא לוחץ מדי על הנקודה הזו, אבל הוא גם לא צריך: עצם העובדה שאדם בשלהי שנות השמונים לחייו נדרש לצלול לעולם הסחר בסמים, אומרת הכל.
חשוב מכל: בניגוד ל"הספר הירוק", סרט מסע אחר שמוקרן כרגע על מסכינו, כאן כל זה לא מתרחש בשנות השישים הרחוקות, אלא בימינו. לכן, הקהל לא יכול להסתפק בצקצוק בלשון על מה שהיה בעבר, אלא נדרש להתעמת עם תמונת המראה שמציב מולו השחקן הוותיק. קלינט איסטווד לא הולך לשום מקום - ובגיל 88, ארצות הברית משתקפת בפניו עוד יותר מתמיד.
