פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הספר הירוק" מהנה, מרגש ועשוי לעילא - אבל כן, יש איתו בעיה

      "הספר הירוק", אחד השמות החמים של עונת הפרסים, נעזר בתצוגות המשחק המופלאות של ויגו מורטנסן ומהרשלה עלי כדי לשעשע ולחמם את הלב. עם זאת, הניסיון להציגו כתשובה לעידן טראמפ מופרך לגמרי - מדובר, בסך הכל, בפנטזיה מושלמת למצביעי מפלגות המרכז

      "הספר הירוק" מהנה, מרגש ועשוי לעילא - אבל כן, יש איתו בעיה
      דירוג כוכבים לסרטים -4 כוכבים (עיבוד תמונה)

      בתחילת החודש עלה לאקרנים "אפסייד", עיבוד דובר אנגלית של "מחוברים לחיים", הלהיט הצרפתי על החברות שמתפתחת בין גבר לבן, עשיר ומשותק למטפל שחור העור שלו. בתגובה להפצתו, קשה היה שלא לתהות - מי ירצה לראות גרסה נוספת של סרט שיצא לפני כמה שנים בלבד וכל כך הרבה אנשים כבר ראו? התשובה היתה, שיש למוצר הזה הרבה קונים, והוא ממלא אולמות לא רק בארצות הברית, בה מעטים יחסית מכירים את המקור הצרפתי, אלא גם בישראל, בה היה אחד הסרטים המצליחים של העשור האחרון.

      כל זה הוכחה מוחצת למידת הצמא שיש בקהל לסיפורים על קשרים מופלאים בין לבנים ושחורים, המגשרים על הפערים ביניהם והופכים לחברים הכי טובים. בכל המקרים, מדובר ביחסים אפלטוניים - לא בטוח שהציבור היה מגיב באותה מידה לסרטים שמסתיימים בחתונה והקמת משפחה בין גזעית. כמו כן, הצבעים תמיד הם שחור ולבן. האם הציבור היה נוהר לדרמות על חברות קסומה בין יהודי לערבי מוסלמי? כרגע קשה למצוא הוכחות לכך.

      עקבו אחרינו גם באינסטגרם

      כך או כך, בסוף השבוע האחרון עלה כאן "הספר הירוק", סרט נוסף מסוגם של "אפסייד" ו"מחוברים לחיים", שעוד יותר משני אלה, מזכיר את "הנהג של מיס דייזי", ועוסק בגבר אמריקאי-איטלקי שמסיע מוזיקאי שחור בדרום ארצות הברית הגזענית של שנות השישים ודואג להרחיק ממנו את שוחרי רעתו. לצורך כך הם מסתייעים בספרון ירקרק, בשמו נקראת הדרמה הקומית הזו, שהיה נפוץ באותה תקופה חשוכה והדריך שחורים לאן מותר להם להיכנס ומאיזה מקומות עדיף להם להימנע.

      שתי הדמויות הנ"ל היו קיימות במציאות. דמותו של הפסנתרן השחור מבוססת על דון שירלי, שכבר אינו בחיים, ומשפחתו לא היתה מעורבת בכתיבת התסריט ואף טוענת כי רובו שופע אי-דיוקים. הנהגוס הלבנבן התהדר במציאות בשם הנפלא טוני ואללונגה. גם הוא כבר לא איתנו, אך במקרה שלו, המשפחה נטלה חלק משמעותי ביצירת הסרט: בנו ניק יזם ואף כתב אותו, עם בריאן קרי ועם פיטר פארלי, שגם ביים.

      הספר הירוק (יח"צ , קולנוע לב)
      גלובוס הזהב, חמש מועמדויות לאוסקר והרבה סקנדלים. מתוך "הספר הירוק" (צילום: יח"צ)

      בדומה ל"נהג של מיס דייזי", גם "הספר הירוק" מככב בעונת הפרסים, ועלה אצלנו כשבאמתחתו חמש מועמדויות לאוסקר, כולל בקטגוריות המרכזיות; זכייה בגלובוס הזהב, בקטגוריית הקומדיה הטובה ביותר, אם כי הוא יותר דרמטי מאשר קומי; וגם ניצחון בפרס גילדת המפיקים היוקרתי. מצד אחר, הוא גם מוקף שערוריות ומחלוקות: לא רק פרשיות אפלות בעברם של כמה מאנשי הצוות, אלא גם מחאות רבות הטוענות כי מאחורי היומרות להציג משל פוליטי רלוונטי על דו-קיום, מסתתר לא יותר מאשר ממתק פריבילגי שכל מטרתו לגרום לקהל הלבן להרגיש טוב עם עצמו.

      ואחרי כל ההקדמה הזו, ננסה לרגע לדבר על "הספר הירוק" מנקודת מבט אמנותית טהורה ותו לא, עד כמה שזה אפשרי. ובכן, גם המקטרגים הכי גדולים יודו כי הוא אולי מניפולטיבי, קיטשי, מיושן ומה לא - אבל אפקטיבי להפליא. נכון, הוא נוסחתי, אבל גם בנוסחאות צריך לדעת איך להשתמש, ופיטר פארלי יודע. היו שהרימו גבה למצוא דווקא את שמו חתום כאן, שהרי בעבר היה אחראי עם אחיו בובי למהתלות וולגריות מסוגן של "טיפשים בלי הפסקה" ו"משתגעים על מרי", אך האמת היא שגם ביצירות הללו שלו היה צד רגיש ואנושי, שכאן פשוט בא לידי ביטוי בצורה שלמה יותר.

      כל מי שלקח פעם קורס בתסריטאות יודע כמה קל לזרוק לאוויר נוסחאות כמו "הדמויות חייבות לעבור תהליך" ועד כמה קשה ליישם אותן. "הספר הירוק" מצליח בכך. יש לו דמויות חזקות ומעוררות הזדהות, והן אכן עוברות שינוי. בזכות מסעותיו עם המוזיקאי השחור, הגבר הלבן ועתיר הדעות הקדומות לומד לראשונה להכיר ולאהוב את הצד האחר, והופך אותו ממש לבן משפחה. הפסנתרן, לעומתו, מגבש בעזרת המסע את זהותו האישית, ובעזרת בן לווייתו חם המזג והחסון, מתחיל לראשונה גם להתקומם באופן מוחצן נגד הגזענות שהיא מנת חלקו.

      מעבר לעניין הגזעי, יש גם תהליך תרבותי. בניגוד ל"מחוברים לחיים" ול"אפסייד", בהן הגבר הלבן הוצג כחובב אופרות והשחור היה פרחח, כאן יש היפוך. המוזיקאי השחור הוא אדם תרבותי ורהוט, והלבן עילג וחסר השכלה, אך בזכות חברו החדש מרחיב את אופקיו וגם מלטש את מכתבי האהבה אותם הוא שולח לזוגתו מן הדרך.

      הספר הירוק (יח"צ , קולנוע לב)
      השחקנים הכי טובים שיש. מתוך "הספר הירוק" (צילום: יח"צ)

      התסריט מיטיב גם להציג פתיחה סוחפת וסיומת מרגשת, בלי בטן רכה ביניהם, כך שהסרט לא משעמם לאורך 120 וקצת דקותיו. הקצב שלו טוב, הפסקול משובח, ועבודת הבימוי של פארלי קולחת ומיומנת. מעל כל אלה, המעלה העיקרית היא עבודות המשחק: ויגו מורטנסן נפלא כהרגלו כנהג האיטלקי-האמריקאי, ומספק תצוגת משחק שגם מרלון ברנדו לא היה מתבייש בה; מהרשלה עלי, אותו אפשר לראות עכשיו גם ב"בלש אמיתי", ממחיש למה הוא פייבוריט לזכות על עבודתו כאן באוסקר לשחקן משנה, פרס בו כבר זכה בעבר על "אור ירח".

      בזכות הדינמיקה בין השניים, ולמרות הנושאים הקשים ברקע שלו, "הספר הירוק" גם משעשע למדי. מורטנסן ועלי מפליאים להציג את הפינג-פונג המילולי בין שתי הדמויות: הלבן פטפטני, נאיבי וחסר מודעות; והשחור לקוני, חמור סבר ומחושב. הם משלימים זה את זה, ויוצרים שלם הגדול מסך חלקיו.

      אם כך, הסרט עשוי לעילא, מהנה ומרגש, ונוסף לזאת גם מתאר את הדיכוי היומיומי שהצר צעדי השחורים בדרום האמריקאי של אותם שנים. הוא מקפיד להראות לנו כיצד אפילו מוזיקאים מוערכים בסדר הגודל של שירלי לא היו יכולים לסעוד עם לבנים סביב אותם שולחנות, לשבת בצידם על אותן אסלות או אפילו למדוד בגדים בחנויות, וכל זה בסך הכל היה לפני קצת יותר מחמישים שנה. כלומר, נוסף למעלותיו האמנותיות, אפשר לומר גם כי "הספר הירוק" מציג את העבר הגזעני של ארצות הברית, ויש בו בשפע דמויות של "לבנים רעים". אז איך זה שבכל זאת תופסים אותו כפנטזיה לבנה, פטרונית ונצלנית?

      הספר הירוק (יח"צ , קולנוע לב)
      סיראנו דה ברז'ראק השחור. מתוך "הספר הירוק" (צילום: יח"צ)

      ובכן, אפשר לכתוב עבודות דוקטורט בסוגיה, ואין ספק שהן עוד ייכתבו, אז נענה רק על קצה המזלג: אמנם יש בסרט שתי דמויות, אך אם בסופו של דבר נשאל את עצמנו מי הגיבור, התשובה ברורה - הגבר הלבן. לא רק שהוא זה שמציל את השחור פעם אחר פעם, וגם גואל אותו ומאפשר לו להתמודד עם עצמו ועם העולם, אלא שזה הסיפור שלו, לאורך כל הדרך.

      אין כאן הדדיות, כי הדמויות לא נפגשות באמצע: השחור הולך לקראת הלבן ומיישר איתו קו, עד שהוא מתחבב עליו ומתקבל לתוך משפחתו. נקודת המבט והסטנדרטים הם לבנים לגמרי. האם זה אומר שהסרט אינו עשוי לעילא ולעילא? לא, הוא מלאכת מחשבת משובחת. האם זה אומר שהוא לא מציג פיסת מציאות קשה מן ההיסטוריה האמריקאית העכשווית? לא, הוא שיעור היסטורי מאלף וחשוב, לפחות בעיני. האם זה אומר שאין בכוחו להפיח משב רוח אופטימי והומני, קלוש ככל שיהיה, בכנפיים השבורות של הציבור? לא, ובוא נאמר שכבר ראינו סרטים מזיקים ממנו.

      הספר הירוק (יח"צ , קולנוע לב)
      לפני חמש שנים, זה היה זוכה באוסקר בקלילות. מתוך "הספר הירוק" (צילום: יח"צ)

      ועם זאת, מופרך לשמוע את ההצהרות הפומפוזיות של חלק מיוצרי הסרט או תומכיו, לפיהם מדובר בתשובה האולטימטיבית לטראמפ. "הספר הירוק" ממש אינו כזה. אם כבר, הוא חוויה אידיאלית למצביעי מפלגות המרכז: עוקץ, אבל לא יותר מדי, ובעיקר מלטף.

      מצד אחר, מופרכות בעיני גם הקובלנות של מי שטוענים כי קיומו וקבלתו של הסרט מוכיחים כי הוליווד שמרנית כשהיתה. להפך: הרי אם "הספר הירוק" היה יוצא לפני שלושים שנה, או אפילו לפני חמש שנים, סביר להניח שלא היינו עדים לשום סערה ציבורית לגביו ולגבי תכניו, והוא היה קוטף את האוסקר בקלילות.

      בעידן הנוכחי, המודע והמתקדם הרבה יותר, הסרט חוטף מכל הכיוונים ולאור המחלוקות סביבו, נראה גם כי יתקשה לקטוף את האוסקר. נוכח קבלת הפנים הסוערת הזו, סביר להניח שמפיקים הוליוודיים יחשבו פעמיים אם לעשות סרטים שכמותו, אפילו אם יש ציבור גדול שחפץ בהם. לכן, "הספר הירוק" הוא אולי מעל הכל תום עידן, ולא רק ממשיך את השושלת של "הנהג של מיס דייזי", אלא גם מסיים אותה.

      הספר הירוק (יח"צ , קולנוע לב)
      מושלם לתומכי בני גנץ. מתוך "הספר הירוק" (צילום: יח"צ)

      הספר הירוק (יח"צ , קולנוע לב)
      סופו של עידן. מתוך "הספר הירוק" (צילום: יח"צ)