סוף השבוע הראשון של פסטיבל ברלין הוכיח שוב עד כמה שכיח לראות על המסכים ייצוגים של אלימות נגד נשים. הדוגמה המובהקת לכך היתה הסרט המדובר ביותר של שלושת הימים האחרונים - "The Golden Glove", שהוגדר כאחד התוצרים הכי מעוררי חלחלה שאי פעם הוקרנו כאן.
מאחורי הסרט עומד פאטי אקין, מבכירי במאי גרמניה בימינו ומי שכבר זכה בעבר בפסטיבל ברלין בזכות "עם הראש בקיר", ובשנה שעברה קטף את גלובוס הזהב עם "משום מקום". הפעם, הוא מגיש סיפור המתרחש בעירו המבורג בשנות השבעים, ונקרא בשם פאב בו מתכנסת חבורה של דמויות שוליים. העלילה מתמקדת באחד מעלובי הנפש, בגילומו המהפנט של יונאס דסלר, שנוהג לקחת נשים מבוגרות לדיר החזירים שלו ולשחוט אותן.
הסרט מתחיל בסצינה בה מתלבט הגיבור אם לנסר את הקורבן האחרון שלו, וממשיך בדימויים מזעזעים עוד יותר, שהנייר לא יסבול אותם, אך נרמוז כי הם כוללים תולעים, נקניקיות, שתן והרבה דם. אקין מיטיב לתאר את העליבות של העולם המתואר בו, באופן שיש בו חמלה לא פחות מאשר ארס. עם זאת, כמו הרבה יוצרי פסטיבלים לאורך השנים, גם הוא ניחן באובססיה מטרידה לאונס ולרצח של נשים.
אם סרט כזה היה מוקרן בקאן ובוונציה, למשל, סביר להניח שהקרנתו היתה מתקבלת בשריקות בוז. כאן, בכורתו הסתיימה דווקא במחיאות כפיים - גם בגלל שמדובר במגרש הביתי של אקין, וגם בגלל הנטייה המסורתית של הפסטיבל הברלינאי להכיל כל סוג של עשייה אמנותית. בישראל, סביר להניח שהמסגרת היחידה בה יוקרן "יהיה "המועדון לבעלי עצבים חזקים" של סינמטק תל אביב.
אלימות נגד נשים עמדה גם בלב "עיניים שלי" של ירון שני, הראשון מבין חמישה במאים ישראלים שיציגו השנה את סרטם החדש בפסטיבל. במקרה זה, היא הרבה פחות גרפית, ובניגוד ל"The Golden Glove", שנמנע בכוונה מכל הסברים למוטיבציה של הדמויות, כאן הדרמה צוללת לנפשו של הגיבור שלה - שוטר שמנסים לטפול עליו האשמה בהטרדה מינית, מה שגם מגביר את המתח בינו לרעייתו ולבתו החורגת.
מדובר בפרק השני בטרילוגיה, שיצאה לדרך עם "עירום", שכבר הוקרן בפסטיבלים של ונציה ושל חיפה. כמו הפרק הראשון, גם "עיניים שלי" מרתיע לא פחות מאשר שהוא מרשים. כישרון לא חסר לשני, מי שכזכור גם היה שותף בעבר ליצירת "עג'מי", ובעיקר מפליאה הדרך העוצמתית בה הוא מוציא את המיטב משחקנים לא מקצועיים, ובראשם ערן נעים בתפקיד הראשי. עם זאת, בדרך בה הוא מתייחס לפרשת ההטרדות המיניות ולדינמיקה בין השוטר ולנשים בחייו, סרטו חוטא בהאשמת הקורבן.
לעומת זאת, "By The Grace of God" חף לחלוטין מהאשמה שכזו, אולי כי הוא עוסק כולו באלימות מינית נגד גברים. מדובר בסרטו החדש של פרנסואה אוזון, מן הבמאים הצרפתיים המוערכים והפוריים בדורנו, המתאר כיצד הכנסייה במדינתו העלימה עין מכך שאחד מכמריה נהג לתקוף את חניכיו הצעירים. הסיפור חזק, וכך גם האצבע המאשימה שמפנה הדרמה הזו כלפי הממסד, אך העשייה הקולנועית פושרת באופן כמעט משונה, בהתחשב בכך שעד כה הקולנוען הצרפתי היה מעניין גם בכישלונותיו. אז איך זה שדווקא הפעם, עם חומרים כל כך מטלטלים, יצאה תחת ידיו יצירה כה חיוורת?
מי שמחפש דרמה, ימצא אותה מחוץ למסך - הסרט מבוסס על אירועים שלמרבה הצער התרחשו במציאות. לגבי חלקם עוד מתנהלים הליכים משפטיים, כך שגיבוריו המפוקפקים כבר הגישו שתי בקשות לצווי מניעה נגד צאתו בהמשך החודש לבתי הקולנוע בצרפת. בישראל, אף שבדרך כלל אוזון זוכה כאן להפצות מסחריות, סביר להניח שנראה את "By The Grace of God" רק בהקרנות במסגרת פסטיבלים, אם בכלל.
לעומת זאת, סרט שדווקא כן נרכש להפצה מסחרית בישראל הוא "The Kindness of Stranger" דובר האנגלית של לון שרפיג הדנית, שנבחר לפתוח את הפסטיבל. באמצעות צוות בינלאומי, הכולל את זואי קאזאן האמריקאית, טהר רחים הצרפתי, ביל נייהי הבריטי ואחרים, היא מציגה כאן סיפור מעורר השראה על כמה דמויות ניו-יורקיות המגלות שרק סולידריות חברתיות תוכל להציל את העולם.
הסרט ספג ביקורות קטלניות במיוחד. בין השאר, נכתב כי נשמע כאילו שהדיאלוגים נכתבו באמצעות גוגל טרנסלייט, וכי מדובר באחד מסרטי הפתיחה החלשים שנראו כאן. בעיני, "The Kindness of Stranger" ראוי דווקא, וניצב כמעין גרסה בוגרת של "פדינגטון 2" - דרמה אנושית, מתוקה, אופטימית ונטולת ציניות, שהתגובות כלפיה מוכיחות עד כמה הרוח שלה שונה ממה שנהוג לעודד על מסכי הפסטיבלים בימינו.
