רגע לפני פתיחת פסטיבל ברלין בסוף השבוע שעבר, הודיע מנהלו היוצא דיטר קוסליק על תוספת לתוכנית: הקרנת סרט דוקו בשם "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?", העוסק בלוחמי גטו ורשה. זאת, לדבריו, בתגובה להתחזקותה של אלטרנטיבה לגרמניה, מפלגת הימין הקיצוני שיש בה אלמנטים ניאו-נאצים ומכחישי שואה. הוא הוסיף גם שפעילי המפלגה מוזמנים להקרנה ואף הציע להם כניסה חינם. "בוא נראה אם גם אחרי הצפייה הם יעזו לזלזל במה שקרה", אמר.
כמה מן הפעילים אכן נענו להזמנתו, אך לא הצליחו להיכנס להקרנה בתחילת השבוע. בדרך לאולם, קינו אינטרנציונל, הם הותקפו בידי כמה אנשים לא מזוהים, שהשתמשו בנשק מאולתר כמו כוסות יין, הסתערו עליהם בקללות ופצעו אותם. אין שום אישור ודאי מי היו התוקפים, אך אלטרנטיבה לגרמניה מפנה את האצבע המאשימה לעבר הנמסיס שלה מן הקצה השני של המפה, תנועת אנטיפה.
כך או כך, פעילי הימין הקיצוני חוגגים ברשתות החברתיות על התקרית ונהנים להתקרבן ובעיקר לתקוף את התקשורת על כך שהיא לא מסקרת אותה - ואמנם, הסיקור של התקרית יוצאת הדופן היה מינימלי למדי ולכן גם לא השפיע על ההתנהלות בחגיגה הקולנועית. מבין ההתייחסויות התקשורתיות בלט במיוחד העיתון הנפוץ די ולט, שתקף את הנהלת הפסטיבל וטען כי הזמנת פעילי הימין הקיצוני היתה פרובוקציה, שהפכה בסופו של דבר לפארסה.
בינתיים, בימים האחרונים הציג הפסטיבל בהקרנת בכורה עולמית את "היום שאחרי לכתי" של נמרוד אלדר, הרביעי מבין חמישה במאים ישראלים שסרטיהם הארוכים החדשים מוקרנים כאן. מבין כולם, הוא היחיד שזה סרטו העלילתי הארוך הראשון, ואולי בגלל זה מדובר בתוצר המקומי הפחות מוצלח מאלה שהוקרנו עד כה.
עם זאת, יש לסרט מעלות. קודם כל, נקודת המבט המקורית שלו - אנחנו רגילים לראות דרמות על היחסים בין אב ובנו, אך כאן העלילה עוסקת בקשר בין אב ובתו, משהו שנדיר לפגוש בקולנוע, ולא רק זה הישראלי. שתי הדמויות מתקשות להתמודד עם מותה הטרי של אם המשפחה, ויוצאות יחדיו למסע קצר בניסיון לאחות את הפצעים.
הסרט, בליהוקה המצוין של חמוטל זרם, מתהדר בתצוגות משחק מעולות: מנשה נוי הוותיק, מטובי שחקנינו, בתפקיד האב; התגלית זוהר מידן, שמגלמת את דמותה של הבת בפנים מלאות הבעה ובנוכחות שמצליחה להעביר הרבה רגש גם בשתיקה; וגם מירי אלוני, שלא ראינו אותה על מסכי הקולנוע כבר שנים רבות, וכאן מפציעה בתפקיד משנה מפתיע. "היום שאחרי לכתי" נהנה גם מעבודת הצילום של איתי מרום ומכמה דימויים חזקים, אך מנגד סובל משורה של החלטות בימוי ומהלכים תסריטאיים שנדמים שרירותיים, ולוקה בכל הקשור לקוהרנטיות ולקומוניקטיביות.
בעיני, מדובר בסרט יפה אך מינורי ביותר. האם, מבין עשרות תוצרים אחרים שמוקרנים כאן, הוא היה מעניין אותי גם לולא הייתי ישראלי והוא עצמו כזה? ספק גדול, מבחינתי.
נקודה ישראלית נוספת היתה מחווה לבית הספר הירושלמי לקולנוע, סם שפיגל. הפסטיבל הקרין שישה סרטים קצרים שנעשו בו לאורך השנים, ומעמידים במרכזם ילדים או בני נוער. הצפייה בהם איפשרה גם לראות כיצד הקולנוע המקומי השתנה לאורך השנים, גם בכל הקשור לסגנון העשייה וגם בתכנים שהוא בוחר לשים עליהם פוקוס.
קצרה היריעה, אז מבין ששת הסרטים, אבקש לציין במיוחד את "איך רצחתי את רבין" מ-2011, אותו יצר מיכאל אללו, שמאז הספיק כבר לביים את עבודות הדוקו "הקרב האחרון של פפה" ו"הארץ שמעבר להרים" (יחד עם ניר ברעם). מדובר באחד התוצרים הטריים מבין המקבץ, ומעולם לא כתבנו עליו כאן, אז הנה הזדמנות לתקן את העוול.
הסרט עוסק בנער הממציא לעצמו עולם פנימי עתיר חוקים ואיסורים, ואמונה שאם יפר אותם, משהו נורא יקרה - וכפי שהשם "איך רצחתי את רבין" מלמד, האסון אכן מתרחש. הפנינה הזו, מעבר להיותה מצחיקה, מרגשת ומעוררת הזדהות, מפליאה להמחיש כיצד האישי מתערבב בלאומי ולשקף את הרוח של דור הנרות. כיאה לכך, הפסקול שלה משתמש בשיריו של אביב גפן, שממש במקרה מבקר כעת בפסטיבל יחד עם אחותו שירה, שגרפה מענק בינלאומי יוקרתי לקראת הפרויקט הקולנועי הבא שלה.
היום (רביעי) יוצג "מילים נרדפות" של נדב לפיד, הבמאי הישראלי הראשון שמשתתף בתחרות הרשמית כאן מאז תחילת העשור. השנה, התחרות הזו נחשבת חלשה במיוחד, כך שהדלת פתוחה בפניו להתבלט מעל כל השאר ואולי גם להתקרב לפרס במסגרת הזו, משהו שאף קולנוען מקומי לא עשה מאז יוסף סידר עם "בופור" בשלהי העשור הקודם.
