לאחר שמונה שנים בהן לא השתתף סרט כחול-לבן בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, שבר אתמול "מילים נרדפות" (רביעי) את הרצף המפוקפק. צפייה בו, והתרשמות מן התגובות אליו, איפשרה להגיע לשתי שורות תחתונות חותכות: מדובר, אולי, בעבודה הקולנועית הכי רדיקלית שאי פעם יצאה מידיו של קולנוען ישראלי; נוסף לכך, זהו אחד מן הבולטים בסרטים שמתחרים כאן השנה. כלי תקשורת רבים ומכובדים כבר הכריזו עליו כיצירת מופת מדהימה וכפייבוריט לזכות באחד הפרסים המרכזיים. מנגד, יש גם כאלה שיצאו ממנו באמצע. השאלה היא, לאיזה משתי המחנות משתייך חבר השופטים בראשותה של ז'ולייט בינוש.
את התשובה נגלה במוצאי שבת הקרובה. בינתיים, נספר כי "מילים נרדפות" מבוסס באופן חופשי על חוויותיו של לפיד, שבילה בפריז תקופה ארוכה כאיש צעיר, לפני שחזר לארץ וביים בה את שני סרטיו הארוכים הראשונים ודוברי העברית, "השוטר" ו"הגננת". את בן דמותו כאן מגלם שד משחת בשם טום מרסייה, תגלית קולנועית פנומנלית שגם בווראייטי, מכלי התקשורת החשובים בתעשייה, כבר קושרים לראשו כתרים, ובצדק רב. הוא משחק חייל משוחרר בשם יואב, העובר לפריז בכוונה לשרוף את כל הגשרים עם ישראל, לה הוא מצמיד כל מילת גנאי אפשרית.
המהגר הטרי גם מסרב לדבר עברית, אפילו בשגרירות הישראלית בה הוא עובד כמאבטח. תחת זאת, הצרפתי הוואנבי רוכש מילון, מדקלם ללא הרף מילים בשפתו החדשה ומפתח משולש אהבה עם צעירה פריזאית ובן זוגה (לואיז שבילו וקוונטין דולמייר) שבכוונה נראים כמו פארודיות על סטריאוטיפים צרפתיים. בהמשך לכל זה, הצעיר התמים והמתיימר מתכוון להשתקע בעיר האורות, אך מגלה כי החברה הצרפתית היא דלת סגורה, שאי אפשר לפתוח אותה אפילו אם יסתער עליה בכל כוח הזרוע שרכש במסגרת שירותו הצבאי.
את כל זה, לפיד וצלמו הקבוע שי גולדמן מתארים בצורה שמזכירה לעתים מופע מחול, וידאו ארט או תיאטרון מיצג יותר מאשר סרט קולנוע במובן המקובל של המושג. לא פעם הוא הזכיר לי את "הריבוע" של רובן אוסטלנד השוודי, שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן לפני שנתיים, והיה מאתגר בצורה דומה ולכן מתריס ושנוי במחלוקת באותה מידה.
גם התכנים של הסרט מעוררים תסיסה. המעניין הוא, ש"מילים נרדפות" יוצא לדרך עם ביקורת על החברה הישראלית הצבאית והגברית, אך עם הזמן מתמקד בהורדת המסיכה מעל פרצופה הצבוע של החברה הצרפתית, שמנפנפת בערכי ה"חירות, שיוויון, אחווה", אך משמרת שיטה אליטיסטית בה לזרים אין סיכוי להשתלב.
עם זאת, באופן לא מפתיע, התקשורת הבינלאומית מתמקדת כרגע במה שיש לבמאי להגיד על מולדתו. בווראיטי, שאולי עוד לא התעדכנו כי בקרוב תקום ממשלה חדשה, אף תהו כיצד תגיב מירי רגב לסרט הארסי, שהשם של משרדה מופיע כבר בכותרות הפתיחה שלו. "אני לא חושב שזה סרט פוליטי. אין לו מפלגה, הוא לא מצביע בבחירות", אמר על כך לפיד במסיבת העיתונאים הרשמית לקראת הבכורה. "אני חושב שיש כאן ביקורת חריפה על ישראל אבל גם חיבור חזק למדינה. הכעס של הגיבור כלפי ישראל לא היה כל כך חזק אם הוא לא היה כל כך קשור אליה. אני ישראלי, אז אני מדבר על החוויה הישראלית, ואני חושבת שזו מדינה שדורשת ממך אהבה מוחלטת שאינה תלויה בדבר, בלי סימני שאלה ובלי ספקות. שואלים אותי איך זה שכל כך הרבה ישראלים עוברים לאירופה, אבל לדעתי השאלה צריכה להיות הפוכה - איך זה שאין יותר ישראלים שעוזבים את הארץ, ובמקום זאת רבים כל כך נשארים בתוך סיטואציה פוליטית בלתי מתקבלת על הדעת".
מסיבת העיתונאים התפתחה למופע בו לכל עיתונאי בינלאומי היה משהו להגיד על ישראל או על זהות יהודית, כולל נאום נלהב של עיתונאית גרמנייה, הרצאה של פולני על דמותו של יהודה איש קריות בתנ"ך ובאמנות ומונולוג נרגש של מבקר קולנוע שמוצאו אריתראי - "אתה לא צריך לדבר ככה על ישראל, אל תשכח שזו המולדת שלך", אמר לבמאי. "נכון שנתניהו עשה אצלכם בלגן, אבל זו לא המדינה שלו. זו המדינה של בן גוריון וזו מדינה נהדרת שרבים יכולים רק לקנא בה".
מעבר לכך, קצרה כרגע היריעה לדון בסרטו של לפיד, שיעלה לאקרנים בישראל כבר בתחילת אפריל, כך שבקרוב אפשר יהיה לעשות זאת בהרחבה. בשביל האנקדוטה, ואולי לא רק, נציין כי הוא דוגמה נדירה ליצירה קולנועית בה אין עירום נשי, אבל איבר המין הגברי נוכח על המסך ללא הרף, ואחת משיחות היום במרחבי הפסטיבל היתה הנתונים הפיזיים יוצאי הדופן בהם מתכבד הכוכב טום מרסייה. מעבר לסצינות העירום המרשימות, כולל "מילים נרדפות" עוד שלל דימויים חזקים. לרבים מהם אחראי תגלית נוספת, שחקן בשם אוריה חייק שזה תפקידו הקולנועי הראשון, והוא פשוט מהפנט בדמותו של מאבטח בשגרירות שנהנה בין השאר להיכנס למטרו עם כיפה ולזמזם בצרחות באוזני הנוסעים את "התקווה".
"מילים נרדפות" הוא סרט צרפתי, גם בשפתו המדוברת וגם בשפתו הקולנועית. לתחושתי, וגם מן הרשמים שכבר אספתי, בצרפת פשוט יעופו עליו, עוד יותר מאשר עפו על יצירותיו הקודמות של לפיד. בישראל, לעומת זאת, אף שיופץ כאן כבר בקרוב בידי האחים אדרי ומן הסתם יזכה לקמפיין מסיבי, נראה לי שהקהל יתקשה לאכול אותו, אבל גם המקטרגים יהיו חייבים להודות כי יש משהו פואטי בכך שדווקא זה הסרט הישראלי האחרון המגיע לאקרנים לפני שנבחרת ממשלה חדשה, עם שרת תרבות אחרת.
את "מילים נרדפות" ערך לפיד עם אמו ערה, עורכת ותיקה שהלכה לעולמה לפני תום הצילומים, והוחלפה בידי נטע בראון המצוינת. הוא הקדיש לה את הסרט, והגיע לפסטיבל ברלין עם בנו הראשון, המשותף לו ולנעמה פרייס, נח. גם אותו לא הספיקה אמו לראות, אבל היא בוודאי צופה בכל זה מן השמים בגאווה רבה. ביום שבת נדע אם היא תוכל גם לחגוג זכייה באחד מן הפרסים המכובדים שיש לברלין להציע.
