הטלוויזיה החלה לגלות יותר עניין בזהויות מורכבות, בתופעות נזילות יותר מגבר-אישה-סטרייט-הומו-לסבית - וזה טוב מאוד. אנחנו רגילים לצפות בדמויות מובחנות, שברור לנו מי הן ומה הן מייצגות - למרות שיש קשת שלמה של בני אדם שחיים אחרת בלי להיות מיוצגים, בזמן שהם מתמודדים או מתמודדות עם שפע של דעות קדומות במקרה הטוב, ויחס אלים במקרה הרע.
לכן, התוכנית שערכה גלית גוטמן על קרוסדרסרים במסגרת תוכניות "בגובה העיניים" שלה, בערוץ הנצפה בישראל, היא בראש ובראשונה סימן חיובי, גם אם שובצה בשעת שידור מאוחרת למדי, אחרי עשר בלילה, וגם אם היא רחוקה מלמצות את הנושא.
גוטמן פגשה שלושה גברים קרוס-דרסרים, כלומר כאלו הלובשים בגדים המזוהים עם המין השני. שלושתם מקיימים חיים סטרייטים בזהות גברית, ומדי פעם עוטים על עצמם לבוש בסגנון נשי, איפור וזהות שלמה. השיחות עם השלושה התנהלו בלבוש ואיפור מלא, בזהות נשית מלאה ובלשון נקבה, ללא ציון שמותיהם "האמיתיים" של המרואיינים.
השיחה עצמה לא העפילה לגבהים יוצאי דופן של עניין: גוטמן שאלה את השאלות הצפויות וקיבלה בדרך כלל תשובות מתבקשות. כל חלקה הראשון של התוכנית, למעשה, היה די משעמם. לא כל עיתונאי יכול להחזיק תוכנית שכולה שיחות אישיות ואינטימיות, וזה המקום שבו בימוי מעט יותר יצירתי, תוספת של מידע חיוני, שיחה עם גורמים נוספים שיכולים לשים את הדברים בהקשרם כמו חוקרי מגדר, למשל, היו יכולים לשרת מאוד את הסרט, שנותר דליל למדי.
נוסף לכך, גוטמן לא הצליחה שלא ליפול למלכודת האנתרופולוג הצופה. כשהיא מציצה לתוך הארון של אחת הדמויות למשל או מדובבת אותן, היא חטאה בנימה מעט פטרונית כלפי גיבורי הסרט שלה, למרות כל הכוונות הטובות.
החלק השני של התוכנית היה טוב יותר באופן משמעותי: גוטמן הציעה למרואיינים שלה הזדמנות להיעזר במצלמה ולהגשים רצון מסוים. כל המרואיינים בחרו להיראות. אחד נפגש לראשונה עם חבר טוב כשהוא בתוך הדמות, אחד אחר הצטלם, והשלישי יצא יחד עם גוטמן לבית קפה כשהוא לבוש ומאופר. זאת מניפולציה צנועה אבל אפקטיבית - הדבר היומיומי והשקוף ביותר מומחש כדבר שאינו מובן מאליו בהקשר אחר.
ההישג הגדול של גוטמן הוא שהיא התעקשה לספר סיפור עם סוף טוב. שלושת המפגשים הסתיימו בחיוך, כהוכחה לכך שאפשר לחיות את חייך כרצונך מבלי שהשמיים יפלו. זה לבדו מסר חשוב מאין כמוהו, ולו בגללו התוכנית של גוטמן ראויה לצפייה.