אבל בעולם התרבות הישראלי: שמואל וולף, מוותיקי השחקנים בארץ, הלך לעולמו בגיל 85. השחקן נאבק בשנים האחרונות במחלת ה-MSA. את יום הולדתו האחרון חגג החודש באיכילוב. וולף מת כשבצידו רעייתו, השחקנית מיקי מרמור, ובנותיו התאומות דפנה ורוני, שביימה על אודותיו לפני שנתיים את סרט הדוקו "אבא בגיל של סבא". לדברי משפחתו, הוא עבד עם רעייתו ועם שלושה שחקנים אחרים על הצגה בשם "החלום האמריקאי" וקיווה להספיק להשלים את הפרויקט, אך הלך לעולמו לפני שהדבר עלה בידיו.
וולף נולד בהונגריה חמש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא איבד את אמו לפני המלחמה, ואביו נרצח עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה. לאחר מכן, נשלח כילד לגטו בודפשט יחד עם אמו החורגת. ב-1949, עלה לארץ. וולף שיחק בעשרות הצגות ואף זכה בפרס קיפוד הזהב להצגות פרינג' על מפעל חייו. ההצגה האחרונה בכיכובו, "דוהרים", עלתה בתחילת העשור בתיאטרון תמונע. כמו כן, הוא יזם בו לפני שנתיים את העלאת המחזה "המלך אובו", אותו ביימה בסופו של דבר דברת אסולין. אילן רוזנטל, המנכ"ל והמייסד של התיאטרון, ספד היום בפייסבוק לשחקן המנוח - "תיאטרון תמונע מוריד את דגלו לחצי התורן בעקבות מותו של השחקן והבמאי שמואל וולף...הכרתי רבים בחיי, אך אחד כמו שמואל מעולם לא פגשתי".
וולף השתתף גם בשלל סרטים תוצרת הארץ, רבים מהם פולחניים. בין השאר, הופיע ב"סאלח שבתי", "שמונה בעקבות אחד", "עזית של הצנחנים" ועוד. הוא השתתף גם ב"הטרמפיסט", שצולם בשנות השבעים אך הפך לפולחן רק בדורנו. בעשור האחרון עוד הספיק להצטלם ל"חתולים על סירות פדלים" ול"מיתה טובה", שיירשם כסרטו האחרון.
וולף יבוא למנוחות במנוחה נכונה, בית העלמין האזרחי שבכפר סבא, ביום שני הקרוב ב-12:00.
הטריילר לסרט הדוקו על שמואל וולף ז"ל
אשתו, השחקנית מיקי מרמור, ספדה לוולף בשיחה עם וואלה! תרבות: "הוא היה שחקן תיאטרון חיפה שנים ארוכות, מחלוצי הפרינג' בישראל. אפילו כשיצא לפנסיה הוא לא הפסיק לעבוד והפך לבמאי בתיאטרון קרוב של ניקו ניתאי. בתקופה האחרונה מצבו הלך והורע, לזוז הוא כבר לא יכול היה, ודיבורו נהיה מקוטע, אבל החלום שלו היה לביים את המחזה 'חלום אמריקאי', אז הוא נאבק במחלה שהולכת ונעשית קשה יותר אבל המשיך לביים. השחקנים נדהמו איך הוא לרגע לא ויתר על החלומות שלו, גם כשלא יכול היה להזיז שום חלק בגוף ובקושי לדבר. הוא הפתיע אותי בכוחות האלה".
"כאמן הייתה לו משיכה לחומרים מיוחדים. הוא לא התעניין במיינסטרים, למרות שכשחקן יצא לו להשתתף בחומרי מיינסטרים. הוא היה מה שנקרא מבחינה אמנותית מרדן גם בגיל 80. דווקא השלב המאוחר של היציאה לפנסיה שיחרר אצלו צדדים שלא בלטו קודם. הוא שיחק בטלוויזיה בהרבה תפקידים קומיים. הסרט האחרון שעשה היה 'מיתה טובה', והדמות שלו הייתה בכיסא גלגלים לפני שהוא עצמו התיישב בכיסא גלגלים במציאות. הוא קיבל את פרס מפעל חיים של אמ"י ואת פרס קיפוד הזהב. לא היה רגע דל בחייו. היה בו משהו מפתיע, איך שהשנים חולפות הוא מיצה את עצמו יותר ויותר. הוא לא היה שקוע ברחמים עצמיים".
דני רוזנברג ("אורי זוהר חוזר) שביים את וולף באמצע העשור הקודם בסרט הקצר עטור השבחים והפרסים "דון קישוט בירושלים", ספד לו גם כן בשיחה עם וואלה! תרבות: "'הסערה לא תעצור את דון קישוט'. שמואל וולף עומד על צלע הר, עננים שחורים בשמים, גשם מכה בנו ובציוד, הרוח שוב מעיפה את כובעו של גבי עמרני המשחק את סנצ'ו והסוסה הלבנה ברחה לחפש מחסה, אבל שמוליק לא מוותר, הוא חובש את קסדת הברזל החלודה ומבקש להסתער פעם נוספת. שבוע קודם לכן, כשהידק לראשונה את הקסדה לראשו, הביט בבבואתו ואמר בעיני הילד הבורקות שלו, 'עכשיו אני באמת דון קישוט'. אותן עיניים נצצו בכל פגישה מקרית ברחוב כשדיבר על תפקיד חדש, על סרט נשכח שמצא באוסף הקלטות המפואר שלו, על משפחתו. בפעם האחרונה שנפגשנו על סט, מחלתו כבר נתנה אותותיה. אך עם השמע האקשן, כבמטה קסם, אותן עיניים, שראו את הוריו בפעם האחרונה כשהיה ילד לפני המלחמה, האירו שוב את החלל".
יובל מנדלסון, שביים את וולף ב"חתולים על סירות פדלים", כתב בעמוד הפייסבוק שלו - "על אף גילו המתקדם, שמוליק היה השחקן הכי רדיקלי על הסט, שופע רעיונות והמצאות, כזה שלא פחד להשתטות ולהתנסות, ושמח שמחה גדולה לקפוץ ראש אל תוך הדיאלוגים המטונפים שכתבנו לו, כאשר הוא מוסיף משלו כיד הדמיון הטובה עליו.. מאז שמרנו על קשרי ידידות ואני נוצר עימי את השעות בסלון ביתו ברחוב בילו, את ההשפלות שהנחיל לי סביב לוח השחמט, ואת הצפיה המרתונית בסרטים של ג'רי לואיס. בביתו עמדה ספריה עצומה ובין דפיו של כל ספר שהיית שולף, נחבאה ביקורת מהעיתון שהוא גזר ותייק פנימה, באדיקות ובסבלנות. דלת סודית הובילה לחדרון קטן גדוש להתפקע בקלטות וידאו שהיה מקליט עליהן סרטים מהטלוויזיה, ובהן קלאסיקות, ומדע בדיוני, וסלאשרים, וכמובן סרטים בהשתתפותו, וכאלה ישנם עשרות רבות... הוא היה שחקן ויוצר טוטאלי, גם כשהתקשה ללכת, גם כשהתקשה לשמוע, ותמיד רדף אחרי התפקיד הגדול הבא. היה שלום שמוליק, תחסר לי מאוד".
יהונתן בר אילן, שהיה שותף אף הוא ליצירת הסרט, הוסיף בשיחה עם וואלה! תרבות - "בשבילי שמואל היה השחקן עם הפנים הכי אקספרסיביות על המסך. הוא התאים לנו בול לתפקיד הסבא בסרט - מעין גלגול של פיטר פאלק מ'הנסיכה הקסומה', עם הגישה הוולפית שתמיד נדמה שהיא שנייה מלהתפרץ. הרמתי לו טלפון, והוא ביקש שאשלח לו תסריט, שעתיים לאחר מכן החזיר צלצול ואמר שהוא בפנים. נדהמנו. מלבד העובדה שהוא הסכים לקחת את התפקיד, הוא גם ממש פיצח את התסריט, וכשנפגשנו איתו העיף כל כך הרבה רפרנסים לחלל דירתו שמיד הבנו שיש לנו קלף מנצח. החוויה איתו בסט הייתה יוצאת דופן, אך מלבד העבודה המשותפת, נוצר איתו קשר אמיתי. ומה זה קשר אמיתי עם שמוליק וולף? זה אומר שיש לך הזמנה לקודש הקודשים, חדר הסרטים של שמוליק. אלפי קלטות VHS ומאות תקליטורי DVD עם אלפי סרטים, ביניהם כאלה שכבר לא ניתן להשיג יותר. זה הזיכרון המשמעותי ביותר שלי ממנו; האהבה הבלתי מתפשרת לקולנוע, למשחק, לאמנות. הוא היה מלך תאטרון הפרינג' יחד עם ניקו ניתאי, הוא היה מלך סרטי הקאלט אחרי 'הטרמפיסט' וחוץ מזה הוא היה 'סבא שלנו'. אני אתגעגע אליו, וכל פעם שהגעגוע יציף אוכל פשוט לצפות בו על המסך, עם ההבעה האקספרסיבית והחיוך הנצחי".
טל גרניט ושרון מימון, שביימו אותו ב"מיתה טובה", סרטו העלילתי האחרון, כתבו - "נוח על משכבך בשלום, שמואל וולף היקר, שחקן ואדם עדין, מלא כישרון וידע. היה לנו העונג לעבוד איתך ולהכיר אותך".
