גם בטקס האוסקר שנערך בלילה שבין ראשון לשני, כמו באלה שקדמו לו, הוקדשה תזכורת קצרה לגדולי התעשייה שנפרדו מאיתנו בשנה החולפת. הדמות הבכירה ביותר הייתה זו של מילוש פורמן, הבמאי שהביא לנו כמה מהיצירות הגדולות ביותר שעלו לאקרנים במחצית השנייה של המאה ה-20. אחת מיצירות הנצח הללו הייתה "קן הקוקיה", סרט רב עוצמה והשפעה שזיכה את פורמן ואת צוותו בחמישה פרסי אוסקר והפך לאחד החשובים, המחלחלים והמרטיטים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.
"קן הקוקיה" עובד בתחילת שנות ה-70 למחזה על ידי דייל וסרמן, שהתבסס על ספרו של קן קיזי. אף על פי שעלה בתיאטראות רבים, הוא צרוב בתודעה בעיקר בזכות היצירה הקולנועית רבת העוצמה. לכל גרסה בימתית שלו (חמש מהן עלו בישראל, הראשונה עוד לפני צאת הסרט) לא ממש היה סיכוי להתקרב לאותה רמת ביצוע, אבל זה לא הפריע לתיאטראות להמשיך לנסות, ולעתים גם להוציא תוצרים לא רעים. את הניסיון האחרון, השישי במספר, עשה לאחרונה עמרי ניצן בתיאטרון הקאמרי, כשביים גרסה חדשה בכיכובם של עוז זהבי בתפקיד מק'מרפי, אולה שור סלקטר כאחות ראטצ'ד, אוהד שחר כהארדינג וערן שראל בתפקיד הצ'יף.
המשימה, כאמור, לא הייתה פשוטה. הרי זה לא יהיה באמת הוגן לצפות מזהבי לגלות את הטירוף של ג'ק ניקולסון ומשור סלקטר להפגין את הרשעות החודרנית של לואיז פלטשר, אבל עדיין ניתן היה לצפות למשהו שיחלחל פנימה. תחת זאת, אנו נתקלים במחסום רציני של רגשות. לא רק שזהבי הוא לא ניקולסון, אין בו גם את הזעם המובנה של רמי הויברגר, שגילם את מק'מרפי בגרסה המוצלחת של הבימה ב-1999. שלא יובן לא נכון - יש בו המון חן, טונות של סקס אפיל ואפילו ממזריות במידה הנכונה, ועדיין, בתפקיד הזה קשה להאמין לו.
בעיית האמון אינה טמונה בזהבי בלבד, אלא בכל המחזה. רגעי הקסם של תיאטרון באים לידי ביטוי בכך שהם מצליחים ליצור מיסוך וערפול בתחושותיו של הצופה, עד שהוא לא מבחין עוד שעל הבמה ניצבים שחקנים ומתמסר לחלוטין לדמויות שהם מגלמים. זו אינה התחושה ב"קן הקוקיה". לכל אורך 150 הדקות הארוכות אנו נשארים בתודעה צלולה כי לפנינו שחקנים ולא דמויות. כולם טובים, אך איש מהם אינו נפלא ובוודאי שלא גורם לנו לעצור נשימה. נדמה שהמילה המתארת אותם היטב היא "דיוק". שראל מדויק מאוד כצ'יף, שחר מהוקצע כהארדינג, גם רות אסרסאי מגלמת היטב את תפקיד הזנזונת קנדי ושור סלקטר מרוכזת עמוקות בתפקידה כאחות ראטצ'ד.
הדיוק הזה הוא נקודת התורפה של המחזה, משום שדיוק שנובע מזהירות מייצר מחסור ברגשות. המחזה מכני מדי, מכיוון שכולם בו מבצעים את התפקיד שלהם בזהירות מרבית. אין על הבמה, המעוטרת בתפאורה מופלאה של אדם קלר (פשוט כיף לראות, מרשים), אפילו רגע אחד של דיסהרמוניה. הכול, לכאורה, מבוצע נכון, אבל אפילו רגעי הבלגן נראים מתוכננים. הניצוץ פשוט לא נוכח בהצגה הזאת והוא נדלק קצת, תרתי משמע, רק בתמונת הסיום.
למרות החן של זהבי, ההערכה לשחר ורגעי החיוך שמעלה בעיקר יצחק חזקיה בתפקיד סקנלון, הגרסה הזאת של ניצן לא ממש עוברת. "קן הקוקיה" יותר מתיש ממרגש, ובתור מחזה שאמור לחלחל הוא מחטיא לחלוטין את מטרתו. הכול עובד ובעצם שום דבר לא, מקרה קלאסי של שלם הקטן בהרבה מסך חלקיו.