בכאן 11 שודר אתמול יצור כלאיים קצת משונה: סרט תיעודי על סיבוב הפרידה של הרמטכ"ל היוצא, רב אלוף גדי איזנקוט, שבוים על ידי יוצר מוערך כיריב מוזר (בן גוריון, אפילוג) - והופק על ידי יחידת דובר צה"ל. זהו אינו אירוע נפוץ: על פי הפרסום ב"הארץ", "איזנקוט" הוא הסרט הראשון שחטיבת דובר צה"ל מפיקה מזה כשלושים שנה, כאשר הקודם היה הסרט העלילתי "שתי אצבעות מצידון". עוד על פי הפרסום, מוזר גויס למילואים במהלך הצילומים, אך טוען כי קיבל חופש פעולה מלא.
תופעה כמו סרט על הרמטכ"ל בהפקת דובר צה"ל מעלה את השאלה האם הוא יצירה תיעודית בעלת ערך בפני עצמה או שמא תעמולה מוזמנת. השאלה הזאת מתייתרת מצפייה בסרט, שכן מדובר לא בזה ולא בזה - כי אם במוצר דל קלוריות וחסר שיניים, שלבד מגמלאי צה"ל ספק אם ימצא בו אדם מן היישוב את מבוקשו.
יש להניח כי מאחורי הקריירה הצבאית של איזנקוט ישנן בוודאי עלילות גבורה, אך הוא אינו בדיוק גיבור קולנועי או טלוויזיוני. מדובר באיש שתקן, הממעט במילים ומסרב לפרש אף את אלו שהוא כן אומר. גם סיטואציות רגשיות יותר - כניסה לחדר בו הוכשר כקצין, מפגש עם חברי הפלוגה שלו מ-1982 - לא מוציאות אותו מגדרו והופכות לסתמיות למדי. מלבד רגעים בודדים, הוא לא מרחיב על ילדותו, תחביביו (הוא משחק סקווש), משפחתו (הוא השתדל שלא לערב אותם בחייו הצבאיים) או זכרונותיו. אם מישהו חיפש הצצה מיוחדת לחייו, נפשו או סדר יומו של הרמטכ"ל היוצא, הוא לא ימצא אותה ב"איזנקוט".
משכך, מה שנותר ב"איזנקוט" הוא בעיקר סבב פגישות, חלקן חנפניות ממש, עם קצינים שמברכים אותו לרגל שחרורו מהצבא ומפגשים ספורים עם חיילים, שמהן יוצאות בעיקר אמירות כלליות של איזנקוט ברוח "צריך לעשות את הדבר הנכון ולא את הדבר הקל". בחלק מהמקרים מתנהלות שיחות על הווי צבאי שעבור הצופה הסביר נשמעות חסרות פשר, כמו שיחה פנימית שזר לא יבין. ואכן, כצופה זר, לא הבנתי.
מי שלא מופיע בסרט אבל רוחו שורה עליו היטב - זה החייל שירה למוות במחבל ששכב פצוע, אלאור אזריה, אשר מחוץ למשפטו זעקו תומכיו "גדי תיזהר, רבין מחפש חבר" באקט אלים ומבחיל של אובדן עשתונות כללי. מול התופעה הזאת מבקש "איזנקוט" להציג את הרמטכ"ל היוצא כאיש שקול שמתרחק ממלחמות מיותרות ומזוהה עם ערכי ממלכתיות, אבל ספק אם את אותם המפגינים זה ישכנע. אולי זה אמור היה להגיע לאוזניים של מישהו אחר.
"יכול להיות שלא השקעתי מספיק באופן אישי בלהסביר את המהלכים שלי החוצה, למרות שזה נאמר. אני באופן אישי וגם הצבא במידה מסוימת, שילמנו מחיר על האופן שהמהלכים התפרשו", אומר איזנקוט למפקד בית הספר לקצינים, בתשובה לשאלה על מה הוא הכי מתחרט. אם "איזנקוט" היה ניסיון כזה להסביר מהלכים החוצה, הרי שהוא לא הצליח במיוחד.