פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא טקסט פוליטי: "פאנץ'" חוששת לומר משהו על התרבות הישראלית

      הדרמה הקומית החדשה של yes, שמספרת את אחורי הקלעים של עולם הסטנדאפ הישראלי בשנות התשעים, גדושה במוזיקה טובה ואווירה אפלולית מצוינת. עם זאת, יש משהו מתסכל בצפייה בה משום שכל דמות בה רק מנחילה אכזבה לדמות אחרת. היא גם מתרחקת מאמירה על המקום שבו אנו חיים

      פאנץ' (יח"צ , אוהד רומנו)
      לקהל יש רצונות משלו. פאנץ' (צילום: אוהד רומנו)

      "פאנץ'", הדרמה הקומית החדשה של yes, היא סדרה עצובה שעוסקת בדברים מצחיקים. בדיחות, ירידות, חיקויים - מאחורי רגעים קורעים מצחוק מסתתרים אנשים בודדים שמנסים לשרוד, ובהם הסדרה עוסקת. באחת הסצינות המרכזיות של הפרק הראשון שואל הגיבור את בנו אם הוא מכיר את ההבדל בין בדרן וסטנדאפיסט. "בדרן רוצה שתשכח מהמציאות, אספקיזם", הוא אומר. "סטנדאפ זה בדיוק ההיפך".

      "פאנץ'" מתיימרת לספר את אחורי הקלעים של עולם הסטנדאפ הישראלי בשנות ה-90, דרך מבט על מועדון סטנדאפ עלוב בשם "פיצה פאנץ'" וחבורת הסטנדאפיסטים שפועלים בו ומנסים לפרוץ, וביניהם שאול צלביץ' (איתי זבולון) שמרבה לספר בדיחות על דתיים, קובי ידעיה החביב והחיובי (דני קמושביץ), טליה ארמוזה - בת למשפחה מפורסמת שמתלבטת ביחס לזהותה המינית (נועם לוגסי) ואחרים.

      את המקום ואת האמנים מנהל האמרגן חמי פרוסט (צחי גראד), איש עסקים כושל ואיש משפחה כושל, שמצליח בעקשנות לריב עם כולם על עקרונות ועל שטויות. הוא מצליח לשכנע את בנו מיכאל (מאור שוויצר), שלא קורא לו "אבא" אלא "חמי", לשוב לארץ ולסייע לו לנהל את המקום. בין השניים צומחת מערכת יחסים מורכבת, כשביניהם נכנסת הברמנית שלי (דר זוזובסקי), שחולמת להיות גם היא סטנדאפיסטית, ובינתיים מנהלת מעין זוגיות עם חמי. את התמונה משלימים, כמעט כאתנחתא קומית, חרסונסקי ושיינרמן (אורלי זילברשץ ועוז זהבי), יריביו המחוקים מסמים של חמי, המקימים מועדון סטנדאפ מתחרה ומעוררים את זעמו פעם אחר פעם.

      פאנץ' (יח"צ , באדיבות דני שוורצמן)
      שחזור תקופתי נאה. פאנץ' (באדיבות דני שוורצמן)

      שני הפרקים הראשונים של הסדרה עוסקים בעיקר בהצגת הדמויות, וקשה לדעת לאן "פאנץ'" הולכת. הפסקול הניינטיזי המשמח (בכיכוב נושאי המגבעת), הסמים, הבדיחות הגסות, הקללות ומועדון הלילה האפלולי משווים לה אווירה של רוקנרול. בכלל, השחזור התקופתי נאה והסטים עצמם יפים: ביתו המבולגן של חמי, מלא הספרים והניירות והבדלים והבקבוקים הוא מראה משכנעת לאישיותו המבורדקת.

      יחד עם זאת, יש משהו מאוד מתסכל בצפייה ב"פאנץ'" - סדרה שבינתיים לא היו בה גאולה או קתרזיס, רק אכזבה ועוד אכזבה שהדמויות מנחילות אחת לשנייה. הגיבור, בגילומו המשכנע של גראד, הוא מניאק מתנשא שרודה באמנים המוחתמים אצלו, מתנכר למשפחתו, פוגע בבת זוגו, מקלל בלי סוף את שותפיו. אין אהבות גדולות או רגעי אושר. יתרה מכך, ביחס לסדרת סטנדאפ, הבדיחות לא כל כך מצחיקות. גם דמויות המשנה, הסטנדאפיסטים העולים שאמורים לגנוב את ההצגה, לא ממש עושים זאת - להוציא אולי דני קמושביץ המפתיע.

      ואם להשתמש בשיר של "נושאי המגבעת" שהוא חלק מהפסקול, "פאנץ'" בינתיים מתרחקת מאמירה רחבה יותר על התרבות הישראלית, והיא לא בדיוק טקסט פוליטי. בפרקים הראשונים הופיעה דמות ערבית שלא הוסבר לנו כלל מה חלקה בסיפור. מתח אחר, בין מזרחים ואשכנזים, נרמז אבל עד כה לא פותח לכדי אמירה של ממש. ישנו רגע אחד חזק, שבו הברמנית שלי מספקת מונולוג על יחסי גברים ונשים אך זוכה לבוז מהקהל. אולי בדרן רוצה שתשכחו מהמציאות והסטנדאפיסט רוצה ההיפך - אבל לקהל כנראה יש רצונות משלו.